שמתי לב, שבתנ"ך אין ואולי גם לא היה את המנהג לקרא לבן הנולד בשם הסבא או סבא רבא וכו’. דהיינו, לכל אחד יש את השם הפרטי שלו שנקבע מנסיבות שונות לגמרי ולא נקבע על שם מישהו קרוב שחי בעבר - כפי שנפוץ כיום לעשות. למה זה כך היה, ולמה היום הדברים השתנו?

את השמות בעלי משמעות בתנ"ך היה נהוג לקרוא על שם מאורעות שקרו או על שם העתיד, ברוח הקודש. מאחר ולשמות יש משמעות פנימית ואין לנו רוח הקודש אנחנו קוראים על שם אנשים החשובים לנו כדי שהתינוק שלנו יגדל לאורם של אבותינו או לאורם של רבותינו. גם היום יש שנותנים שם שהוא בעל משמעות להורים ולא קרוי על שם אדם אחר.