"כל בית ישראל מוזהרים שלא לחלל את השם", המצווה שמנויה בספר המצוות לרמב"ם ובספר החינוך מייחסת את חילול השם לכלל ישראל ולא ל"חובשי הכיפות" או בני הישיבות. האם אנחנו הדתיים מצוווים במצווה זו יותר משאר האנשים? חילול השם נחלק לשלשה חלקים שניים מהם כוללים ואחד פרטי: א) בעבירה באונס, חייב למסור את נפשו ויהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג חילל ה’, ב) בעבירה במזיד, באופן שיש בה חילול השם, כגון שעושה להכעיס, ג) באדם חשוב שבני אדם למדים ממנו. השאלה היא כיצב ועל מה מסתמכים אותם רבנים שמייחסים "חילול השם" לדברים "פעוטים" שעושים דתיים מתחזקים או אפילו בני ישיבות שנופלים, קראתי באחד הספרים שאדם חובש כיפה שלא שילם לבעל המונית שבה הוא נסע עובר על חילול השם, חובש כיפה שנכנס למועדון עם כיפה עובר על חילול השם, חובש כיפה שעובר באדום עובר על חילול השם, חובש כיפה שמרים את קולו על אשה מבוגרת זה חילול השם. לעניות דעתי אדם שלא בהגדרה של אדם חשוב, כלומר רב גדול עם תלמידים רבים ששמו נפוץ בארץ ובעולם לא עובר על חילול השם כי אינו מייצג את ה’ בעולם! אשמח אם הרב יוכל להשיב ולהרחיב את תפיסתי בנושא זה ומהיכן נובע השימוש התדיר במטבע הלשון של חילול השם, וכמובן אם תפסתי והבנתי מוטעת או חלקית אשמח לשמוע (אם אפשר להביא מקורות)?

נכון הוא שחילול השם במובן החמור הוא בעיקר ע"י אנשים גדולים. אבל יש סוג של חילול השם שיכול להיות גם אצל בינוניים כמו התנהגות מכוערת ושפלה עד שהיא בולטת והיא מצטרפת להתנהגות דומה של חבריו לדיעה. כמו שיש הרבה יורדים מן הארץ שמוצאים שם רע על ישראלים בהתנהגות שאינה מקובלת בחוץ לארץ אצל בני תרבות. ולהבדיל בארץ ישנם בחורים הלבושים לבוש של בני ישיבות והם מתנהגים בדרך שמתאימה לנערי רחוב ובזאת הם מוציאים שם רע על אלפים טובים ויקרים. אמנם ברור שגם התנהגות של בחור איננה מקבילה לחילול השם של אדם גדול אבל היא מצטרפת עם התנהגות דומה של עשרות כמוהו לחילול השם ציבורי. אבל צריך להזכיר שיש גם הרבה קידוש השם של בחורים בעלי הופעה דתית. בזמן ההתנתקות כאשר ישבתי במשרד המשטרה לדבר לטובת עצורים אחדים, אמר לי הקצין במקום, שבחורים אלה בחורים נהדרים והלואי שהבן שלו יהיה כמוהם.