אין לי ספק בכך ששכלנו המוגבל לא יכול אפילו להתחיל להבין את הנהגתו של ה’ בעולם, אך חשבתי שאולי יש בתפיסתי משהו שגוי בבסיסו שאשמח לבררו. אני יודעת שה´, הטוב, ברא את העולם. ושהוא אינו צריך לו שכן הוא אינו חסר. ובנוסף, שדרכו של הטוב להיטיב. אך הרי חייו של היהודי מלאי מאבקים חיצוניים ובעיקר פנימיים עם יצר הרע, התאוות, המחשבות, הרצונות שכ"כ חזקים אך אינם יוצאים לפועל, כל היום וכל יום מתח רוחני. עבודת ה´ היא עמל גדול. ומאידך, אנחנו מבקשים מה´ כל הזמן שנרגיש את קרבתו, שנזכה לעבוד אותו מתוך אהבה ושמחה, שנראה את אורו וטובו, ובאמת מאמינים שיש טוב, ושה´ טוב, והעמל אינו לחינם, ובסוף החושך המאיים מחכה אור גדול ועצום. אני לא יודעת למה אבל איכשהו שני הדברים לא מסתדרים לי, ההתמודדויות מול השמחה והטוב. אולי מלכתחילה ההנחה הבסיסית שאמור להיות לי טוב ושמח פה בעולם זו תפיסה שגויה ולכן כל קושי בשבילי מזעזע אותי נפשית, אבל ה´ כן רוצה שיהיה לנו טוב, לא, או שאולי לא, ח"ו, לעיתים אני חשה שלכאורה מישהו מלמעלה משחק בי. נכון שבתוכי אני מאמינה חזק שאכן בכל ירידה כזאת יש כוחות עצומים להתעלות, אך כיצד גם בתוך התהום הכי עמוקה, אפשר להרגיש שה’ איתי ושהוא אכן אוהב אותי ושמח בי ורוצה רק בטוב? אבל חייבת להיות איפשהו שלווה ושמחה פנימית שאינה ניתנת לערעור בשום מצב, איפה מוצאים אותה?

ההרגשות שלך נוגעות בנקודות אמת. הרצון שלך להיות שמחה ולהרגיש את הטוב האלוקי הינם הרגשות נכונות. הנחת היסוד שלך שהטוב קשור לכך שנעים וקל לאדם היא מבלבלת אותך. יתכן שלפעמים לא נעים לחמשת החושים שלך. אולם אין זה אומר שרע לך. לפעמים דווקא המצב שחמשת החושים שלך מעונים זה מאפשר לך להרגיש יותר את הכוחות הפנימיים יותר שלך. למשל ביום הכיפורים יש עינוי לגוף. אבל זה מאפשר לנו לגעת יותר בנשמה. ודאי שיש הרגשה של חיסרון מסויים ביום הכיפורים. אולם הרווח של הטהרה הפנימית והנקיון הנפשי שנעשה ביום זה הוא עולה על הרגשת החיסרון. לאחר יום הכיפורים אנו מגיעים לסוכות זמן שבו אנו יכולים לבטא גם בצדדים החיצונייים את השמחה שלנו. אם כן זהו טבעו של העולם הזה שלא כל הזמן הוא יום. יש יום ויש לילה. הלילה הינו זמן של הכנה ורק לפעמים מגיע היום שזהו הזמן של קטיפת פירות. יש צד בחיים בעולם הזה שהוא בעיקרו זמן של עבודה. רק העולם הבא הינו זמן של קטיפת פירות. העבודה היא גורעת מתחושת התענוג. אולם החכמה היא גם את העבודה להמתיק. העבודה למשל בבית המקדש היתה נעשית מתוך שירה ושמחה. העבודה בבית המקדש היתה מעוררת לשירה משום שעצם הזכות לעבוד ולשמש את מלך מלכי המלכים זה דבר משמח. אדם צריך להשתדל שגם בחלקים של העולם הזה שנדרשת ממנו עבודה קשה בכל אופן להצליח לשיר. השירה היא בעיקר בגלל התודעה שהעבודה מביאה לנו לשלמות גדולה. מעבר לכל מה שאמרנו נראה שהפתרון לכל הדילמא הזו שבין עבודה וטוב ותענוג מידת הענווה היא המידה הנפשית שיכולה להכיל גם יכולת לעבוד מחד וגם להיות שמח וטוב לב במה שאנו זוכים להשיג.