מאז הגירוש אינני הולך למילואים. הסברתי זאת למג"ד שלי ובינתיים הוא לא מעניש אותי. כל עוד הצבא לא היטהר מן הפשעים כנגד העם היהודי שעשה, וכל עוד הוא מקבל על עצמו לעשות כל אשר ייאמר לו. אני מודע להפסד המצוה הגדולה שהרי רוב הצבא רוב הזמן עושה דברים טובים. אבל אני טוען שאם כולם היו עושים כמוני היה ברור שמעתה ועד עולם לא תהיינה עקירות. חבריי בישיבות מבקרים אותי בחריפות. מה דעת הרב על כך?

יתכן שאם אלפים רבים היו נוהגים כמותך זה היה פועל על הממשלה. אך כנראה שאלפים לא מוכנים לעשות כמותך. אם כן יש במעשיך משום בטוי של מחאה חריפה כנגד פשע הגרוש. יש לזה ערך מסוים. האם הוא שקול כנגד הפסד המצוה של השתתפות בהגנה על עם ישראל? יש צדדים לכאן ולכאן.