ישנו מאמר רב הונא ור’ ירמיה בשם ר’ חייא בר אבא: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב". והרי מצינו כמה ענקי תורה במהלך הדורות שיצאו לתרבות רעה, כגון ירבעם בן נבט, יוחנן כהן גדול, מנחם שהיה אב"ד בדורו של הלל (לחלק מהדעות), אלישע בן אבויה וכו’. א. מהי אם כן כוונת חז"ל במאמר הזה? ב. מה גרם לאותם אנשים המוזכרים ולשכמותם לעזוב את התורה ועוד לאחר כ"כ הרבה שנים שעסקו בה?

תמיד היו כאלה שיצאו לתרבות רעה. גם בזמן ירמיהו הנביא היה בן אדם שהיה פעם נביא ואחר כך התקלקל. תמיד יש אנשים בודדים שכן מתקלקלים. באופן כללי הפסוק הזה אומר, שאם אנשים דבוקים בתורה, בדרך כלל לתורה יש סגולה להחזיר אותם למוטב. אבל יש בודדים כאלה שהתקלקלו גם כשהם עם התורה. חז"ל דרשו: התורה יכולה להיות סם חיים, ואם הוא לא זכה התורה נעשית סם המוות. כמו מנשה, מנשה לא היה עם הארץ בתורה, הוא ידע, אבל היה עקום בהבנה. חז"ל, במה שאמרו "אותי עזבו מקור מים חיים", התכוונו שהתורה יש לה סגולה. אנחנו צריכים להפנים אותה בצורה נכונה עם יראת שמיים אמיתית, כשחסר הבסיס היא יכולה להיהפך לרועץ ויש כאלה באמת שנהפך להם לרועץ. לא שהתורה מצד עצמה לא יכולה אלא האדם שניגש בצורה עקומה, כמו מי שדורש דרשות של דופי בתורה ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה. לומדים, אבל בצורה עקומה. חוסר יראת שמיים הוא הגורם. התורה מצד עצמה יש לה סגולה, ואם היו עוסקים בתורה בתמימות, היא הייתה מחזירה להם אפילו אם הם עדיין לא מכירים את זה, אבל כשהלימוד עקום עם קלקול המידות, זה מה שיוצא. בגמרא מוזכר גם מה שקרה ל"אחר" – אלישע בן אבויה, וזה יכול לקרוא לכל אדם. החיסרון הוא לא בתורה, החיסרון הוא באיש. חוסר יראת שמים, קלקול המידות – הוא מה שגורם, עם כל הכישרון שיש לאדם. יש בחירה חופשית, ומתוך נגיעות ומתוך רדיפת כבוד או חולשות אחרות האנשים התקלקלו. ודאי שיש כאלה.