לכב’ הרב, שלום. אני בחור ישיבה הלומד כבר כמה שנים, ובזמן האחרון גיליתי שאני לומד לא מתוך רצון להבין את התורה ולהדבק בקב"ה, אלא כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי. לא איכפת לי מה תירוץ הגמ’, אלא אכפת לי שאני אבין את התי’. לא אכפת לי מה השאלה, אלא אכפת לי שאני אבין את השאלה. הלימוד שלי הוא לא עבודת ה’, אלא עבודת עצמי. זו גם בסיבה שאין לי עין טובה על הישגים, אני מסתכל על אחרים ומקנא, ואני נכנס ל’משבר’ כל שני וחמישי. אני רוצה שיהיה אכפת לי מהתורה כי זה דבר ה’, כי זו האמת. מה לעשות כדי לצאת מהבלבול בו אני נמצא עכשיו (כרגע אני לא מסוגל ללמוד), ומה לעשות כדי שיהיה אכפת לי מהתורה ולא מעצמי???

אשריך שאתה מתלבט בבעיות שכאלה, עצם הרצון שלך להגיע ללמוד לשמה כבר משמח את הלב. עיצת החכמים ללמוד ולא להעצר בגלל שאולי אינך לומד לשמה, אלא מתוך "שלא לשמה בה לשמה". ואם אתה רוצה להגיע ללמוד לשמה, זה כבר נקרא ללמוד לשמה. אתה אומר שלעיתים קרובות אתה נכנס למשבר משמעות הדבר שאתה גם יוצא ממנו בכל פעם אם כן אין מה לפחד ממשברים כי יוצאים מהם ואולם אני ממליץ לך להיעזר ברב שלך, לספר לו את הרגשותיך והוא ימצא את הדרך איך לחזק אותך. חזק ואמץ!