אני פוגשת בחור נהדר כבר חודש. טוב לי איתו ואני מעריכה אותו מאוד- הוא צדיק, ירא שמים ובעל מידות טובות. אין שום חיסרון שאני יכולה להצביע עליו, אבל אני פשוט לא מרגישה שאני לא יכולה לחיות בלעדיו (והאין זו ההרגשה שצריך להרגיש?). כשאני איתו- טוב לי, וכשאני בלעדיו - טוב לי... אני מאוד מתלבטת לגבי ההמשך...

אם אין שום חיסרון אז לא צריך להתעקש למצוא אותו. טוב לך איתו ונראה לך שהוא מתאים לך מבחינת המידות שלו, התנהגות והשאיפות לעתיד, אז אפשר להתקדם. ממש לא צריך להרגיש שאת לא יכולה לחיות בלעדיו. הנישואים והעמידה תחת החופה לא מהווים את שיאה של האהבה אלא תחילתה. אוי לו לזוג שמגיע לשיא האהבה תחת החופה - משם הוא יוכל רק לרדת. עיקרה של האהבה והקשר העמוק שבין בני הזוג יבנה לאחר הנישואים, תוך כדי בניית החיים המשותפים. וגם אז לא תמיד הרגש נמצא בשיאו. הרצון להרגיש מאוהבת עד כלות, מובן, אבל הוא מפריע לבניית זוגיות בריאה, מפני שבמקום לעסוק בהכרת בן הזוג ויצירת חיים משותפים איתו משקיעים את כל המאמצים ומפנים את המבט רק לחיפוש האהבה הלוהטת, שאגב, לרוב היא גם מאכזבת מפני שאינה יכול להמשך עד אין סוף. הרגש הוא עולה ויורד, וחיי זוגיות צריכים להמשך גם כאשר הלהט הראשוני פנה לאפיקים מעשיים יותר. סוף דבר, האהבה תגיע, אחרי שתצליחו לבנות יחד חיים משותפים. בניין אמיתי. כל טוב, ובהצלחה.