שמעתי שבגלל שהגוף מגביל את הנשמה הצדיקים שמחים במוות שמשחרר אותה. האם יש לזה מקור, האם זה באמת נכון? האם צדיק יכול לפעול יותר לאחר שמת גם בעניינים פרטיים?

מסופר על הגר"א שכשהיה על ערש דווי ביקש שיביאו לו את הציצית. הוא לקח את הציצית ונישק אותה ואז בכה. שאלו אותו מדוע אתה בוכה הרי אתה עובר לעולם שכולו אמת חמוש בחבילות של תורה ומצוות. וענה להם שעם כל הגודל של העולם הבא אולם לקיים מצוות הוא כבר לא יוכל, ציצית כמצווה לא יהיה לו בעולם הבא. אם כן אנו רואים שצדיקים אינם ששים להסתלק מן העולם הזה. הם מבינים שיש צד שיפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. והפירוש הוא שרק בעולם הזה ניתן להשתנות ולהתעלות. העולם הזה הינו עולם של עבודה. העולם הבא הוא עולם של שכר ותענוג עליון. הערך של העולם הזה הוא בכך שרצון הקב"ה שיהיה לו דירה בתחתונים. בעולם הזה אנו שמחים על עצם הזכות שלנו לקיים את רצון ה'. אנו שמחים על עצם המפגש עם המצווה. בעולם הבא אנו נשמח בשכר של המצוות אבל אין לנו שם מפגש עם עצם המצווה. אם כן כל עוד שנותן לנו הקב"ה להיות בעולם הזה אנו שמחים לעשות רצונו ולהישאר בעולם של תשובה ומעשים טובים.