ידוע מאמר חז"ל שהוצאות על סעודות שבת ויום טוב ותלמוד תורה לבניו אינם בכלל הוצאותיו של אדם וככל שמוסיף מוסיפים לו. האם זה כפשוטו ממש, אם אדם יקנה לסעודה מעדנים כיד המלך בשווי אלפי שקלים באמת לכבוד שבת קודש ולא לתאוותיו, וישכור את המלמד הכי טוב לבניו בשווי אלפי שקלים ובהסתכלות טבעית אין הוא יכול להרשות זאת לעצמו, האם לא ירד מנכסיו? האם שכוונת מאמר חז"ל זה הוא כפשוטו של עניין, שהאדם ישאר ברמתו הכלכלית ולא יחסר לו?

חז"ל קובעים תמיד שצריך להיות ריאלי, אלא שפה הבטיחו וזה לא לגמרי כפשוטו, ולכן צריך להוציא באופן נורמלי ולא לבזבז על מותרות.