התארחנו השבת באולפנא, (המארחים שכרו שם חדרים). בלילה גילינו שקר מאוד, והשמיכות שהמארחים הכינו לנו אינן מספיקות. והנה מצאנו בחדר, מתחת למיטות, מגירות ובכל מגירה שמיכה, כנראה פרטית של תלמידות האולפנא. לא הייתה לנו ברירה מרוב קור ולקחנו שמיכות. דאגנו לשים אותן מעל השמיכות שקבלנו כדי שלא יהיה נזק. האם זה בגדר כל השואל שלא מדעת גזלן הוא? והאם במצב דחק כזה, שהיה נגרם לנו לא להירדם כלל, כן היה מותר לעשות כן? (והאם זה שייך לזה נהנה וזה לא חסר?)

יש לנו כלל שאסור להשתמש בחפץ שלא מדעת הבעלים, והעושה כן נקרא גזלן (שו"ע חו"מ רצ"ב, א). במקרה שברור לנו שבעל החפץ יסכים שנשתמש בו זו מחלוקת הפוסקים. לדעת התוס' (בבא מציעא כב,א) אסור להשתמש כי אף על פי שכשידע יסכים, עכשיו הוא לא יודע וזה שלא מדעתו ואסור. וכן דעת הקצות (רסב' ס"ק א'), ערוך השולחן (שנח') ושו"ע הרב (הלכות שאלה). אך הש"ך (שנח' ס"ק א') סובר שבמקרה כזה מותר להשתמש וכדבריו משמע בריטב"א. לדעת האוסרים, המדובר הוא דווקא בדברים שדרך בני אדם להקפיד שלא כל אחד ישתמש בהם. אבל בדבר מועט שאף אחד לא מקפיד שמשתמשים לו בו (ויתכן שמדובר דווקא על פחות משווה פרוטה), מותר להשתמש לדעת כולם. כן פסק השו"ע (בסימן שנ"ט סעיף א'), וכתב: כגון, לקחת קיסם מהגדר של חבירו כדי לחצוץ שיניו , אך ממידת חסידות יש להימנע מכך, כי אם כולם יקחו לא תשאר גדר. וכתבו הפוסקים שאם ברור שלא יבוא הפסד לבעל החפץ אז אין אפי' מידת חסידות להימנע (יש להדגיש שזה דווקא בדבר שאין אפי' מיעוט שמקפידים אך אם יש אפי' מיעוט שמקפידים אסור להשתמש). היתר נוסף ישנו בחפץ של מצווה שאינו מתקלקל, שישנה חזקה שנוח לו לאדם שיקיימו מצוה בממונו, ולכן מותר להשתמש אף שלא מדעתו. על כן פסק השו"ע (באו"ח סימן י"ד סעיף ד') שמותר ליטול טלית חבירו, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. לגבי המחלוקת שכתבנו בדבר שדרך אנשים להקפיד, שו"ע הרב שאסר כדעת התוס', אסר דווקא בדבר שנחסר כגון לאכול פירות חבירו וכדו'. אך בשימוש בדבר שאינו נחסר ומתקלקל שאז גם כן אסור להשתמש בלי דעת הבעלים כי זה נקרא שואל שלא מדעת שהוא גזלן, אם ידוע לי שהבעלים מרשה לי מותר להשתמש. (ולכאורה נראה לי שהקצות חולק עליו ואוסר אף בזה). לגבי הנדון בשאלה, לעניות דעתי שמיכות פרטיות הן דבר שמקפידים עליו, וממילא אסור להשתמש בהן. אמנם במקרה המדובר, שבו הייתה שעת דחק גדולה ולא היתה אפשרות אחרת להתגונן מהקור, יתכן שאפשר לומר שכולם היו מסכימים שישתמשו בשמיכות שלהם, והרי זה כחפץ שהבעלים מקפיד אך אני יודע שלי הוא ירשה. וכאמור זו מחלוקת בין הש"ך לערוך השולחן וסיעתו. אך כאן שהשמיכות לא נחסרות גם שו"ע הרב יתיר. כמו כן יש מקום לומר שזו מצווה ואולי יש כאן גם חזקה שנוח לאדם לקיים מצווה בממונו (אולם סברא זו אינה מוכרחת כלל). ולכן נראה שבשעת הדחק שכזו ניתן לסמוך על שולחן ערוך הרב והש"ך. הרב ניר סיני