אם אדם יאכל בשר ודגים וכל מטעמים, כולל אורז וירקות לשובע, ממש סעודת מלכים - הוא יתחייב רק בברכה קצרה מדרבנן, ברכת בורא נפשות. לעומת זאת, אם הוא יאכל כזית פת וישאר רעב - הוא יתחייב בברכת המזון דאורייתא שבה כתוב במפורש "ואכלת ושבעת". אמנם ידועה דרשת חז"ל בברכות דף כ’ "וכי לא אשא להם פנים וכו’ " אבל עדיין קשה: פשט הכתוב מתנה את הברכה בשביעה. אז איך יתכן לקיים את המצווה (שהיא במקרה הזה דרבנן כידוע) כאשר עובדה היא שהסועד לא שבע בכלל?

ראשית, לפי רבי עקיבא על כל דבר שאדם שבע ממנו הוא מברך עליו ברכת המזון. אולם איננו פוסקים את רבי עקיבא להלכה. כמו כן לגבי לחם, הרמב"ם פוסק שאם אדם לא שבע ממנו, הוא חייב בברכת המזון רק מדרבנן. אמנם יש דעה שהוא חייב מדאורייתא. ההבחנה היא לפי סוג המוצר שהאדם אוכל. כיוון שהלחם הוא המצרך הבסיסי והמרכיב הכי חשוב במזון האדם, לכן התורה קבעה רק עליו ברכת המזון.