אם אדם מברך בזמן שאני מדבר איתו בטלפון האם אני יכול לענות אמן או לחשוש לאמן יתומה?

תשובה: מותר לענות אמן על ברכה ששומעים דרך הטלפון או ברדיו, אך אין חובה לענות. הרחבה: שאלה זו מתחלקת לג' נידונים שונים: א. הפסק הזמן שבין הברכה לשמיעת העונה. ב. האם שמיעת קול המברך דרך הטלפון נחשבת כקולו המקורי שניתן לענות אחריו אמן. ג. דין הפסק טינוף בין המברך לבין השומע. ונפרט נידונים אלה אחד לאחד אי"ה. א. לגבי הפסק זמן בין המברך לשומע. הרמ"א פוסק בסי' קכד סעיף ח שלא ימתין עם עניית אמן, אלא מיד שכלתה הברכה מהמברך יענה אמן. פסקו מיוסד על הסברו של האבודרהם בדין אמן יתומה (עי"ש שהשו"ע פסק גדר אחר לדין זה, ועם זאת הביא הב"י את דברי האבודרהם וכן הוא לבני ספרד כמובא בכף החיים ס"ק מח, וכן הפרי מגדים במשב"ז ס"ק ו כתב שהב"י מסכים לפירוש האבודרהם). והביאו הפוסקים שיכול לענות תוך כדי דיבור, ונחלקו האחרונים בשיעורו, דדעת המג"א בסי' רו (ס"ק ד) דהוא כדי שלוש תיבות (שלום עליך רבי), ודעת הט"ז שם (ס"ק ג) שהוא כדי ארבע תיבות (שלום עליך רבי ומורי). והביא המשנ"ב מחלוקתם בסי' קכד (ס"ק לד) ולא הכריע, אמנם בסי' רו (ס"ק יב) הכריע דהוא ג' תיבות, וכן הוא דעת רוב האחרונים (כמובא שם בשער הציון). והנה נידון זה משפיע מאוד על נידון דידן, שאם קול המברך מגיע תוך כשניה לאוזן השומע, הרי שאפשרי לענות אחריו, אך אם לקול לוקח לעבור יותר משניה (ועוד חצי שניה שיוכל העונה לענות), אין אפשרות לענות על ברכה זו (דזה דומה למי שמברך על הקלטה). [אמנם עיין במה שהביא בשם הגרע"י בספר מעין אומר (חלק א פרק ה אות קיב) שהתיר לענות גם בשידור לוין שיש זמן משמעותי בין המברך לשומע. וכתב שהגרע"י לא נימק לו, וכתב הוא טעם לזה, ולכאורה צריך עיון בדבריו שם (ואילולי דמסתפינא הווה אמינא שהרב עובדיה סובר שאין הכרח שהשו"ע מסכים לפירושו של האבודרהם לדין אמן יתומה, ולכן השמיטו מהשו"ע, אע"פ שהביאו בב"י, וזה שלא כפי שכתבנו לעיל בשם הפרי מגדים. וצ"ע)]. במציאות ימינו יש כמה דרכים המאפשרות שמיעה מציאותית (כלומר שאינה הקלטה): טלפון, רדיו, זום, שיחת אינטרנט (וואצפ וכדומה), שידור חי אינטרנטי ועוד. ויש לדעת שבחלק מהדרכים הללו הקול אינו עובר מיד אלא לוקח לו זמן, לעיתים שתי שניות ועד שלושים שניות (למשל שידור לווין לוקח כ3 שניות, לעומת שידור בזום שהוא מהיר מאוד, אך תלוי באיכות הרשת). נציין שלעניין טלפון (במציאות ימינו) לוקח לקול להגיע פחות משניה, ולעיתים אך שברירי שניה, ולכן מצד דין זה – אין כל חשש. ב. לגבי שמיעת קול המברך דרך המכשיר. נחלקו הפוסקים האם קולו של המכשיר החשמלי נחשב כקולו של המברך ואפשר לענות אחריו (ואף לצאת ידי חובה), או שקולו של המכשיר אינו קולו של המברך, ואין אפשרות לענות אחריו דברים שבקדושה. מרן הרב קוק כותב (אורח משפט סי' מח) ששמיעה דרך הטלפון היא שמיעה לכל דבר ועניין, ואפשר לענות דברים שבקדושה או לצאת ידי חובה, מלבד תקיעת שופר שהשומע קול הברה לא אינו יוצא. וראייתו של הרב מדין האמור בגמרא ונפסק בשו"ע (סי' נה סעיף כ), שכל השומע עשרה מישראל שאומרים קדושה, אפילו הוא אינו עמהם, יכול לענות. כדעה זו סובר גם החזון איש (מובא במנחת שלמה בסי' ט) שקול הנשמע ממכשיר חשמלי הוי כקולו של האדם ממש. (והגרש"ז חלק עליו שם. עיין לקמן). וכן באגרות משה כתב (חלק ד סי' צא אות ד) לעניין אישה הנמצאת בבית חולים ואין לה אפשרות לצאת ידי חובה ממישהו שם, עדיף שתשמע הבדלה בטלפון ותצא בזה ידי חובה (וחילק בין סוגי המצוות בעניין זה, עיין באגרות משה חלק ב סי' קח) וסיים שצריך לענות אמן על ברכה ששומע בטלפון או מיקרופון. דעת הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת חלק ב סי' סח) שרשאי לענות אמן, וי"ג מידות של רחמים וקדושה, וסברתו, דאע"פ ששמיעת קול המברך דרך הרדיו אינה נחשבת כקולו של המברך, עם כל זאת השומע הרי יודע שעכשיו המברך סיים ברכתו, ויכול לענות אחריו אמן. ודומה לבית כנסת של אלכסנדריא של מצרים שהיו עונים אמן (מובא בגמרא בסוכה נא ע"ב), אע"פ שלא היו שומעים את החזן, כיוון שהיו יודעים שהחזן סיים ברכה. וכתב דאינו שונה. והביא אף פוסקים הסוברים שיכול לצאת ידי חובה בשמיעה זו (שו"ת ים הגדול סי' כט וספר הלכה למשה סי' ו), ואף שחלק עליהם ביחוו"ד וסבר שכיוון שאין זה קולו של המברך ממש, אינו רשאי לצאת ידי חובה, מכל מקום יכול לענות אמן ודברים שבקדושה. (ובאמת שלכאורה בעניית קדושה צ"ע, שהרי האדם מחוייב בה, וא"כ כיצד יכול לענות על קדושה בטלפון והוא אינו שומע את קולו של המברך, שהרי השו"ע פסק בסי' קכד סעיף ח שאם חברו סיים ברכה שגם הוא מחוייב בה, ולא שמע את קולו של המברך, דאינו עונה אמן. ואפשר דסבירא ליה לגרע"י שאין חובת קדושה כחובת עניין אמן. ומ"מ אם כבר שמע קדושה ודאי שפיר דמי לענות לפי סברתו). דעת הרב שלמה זלמן אוירעבך (מנחת שלמה סי' ט) שקול הרדיו או הטלפון אינו קולו של המברך לעניין עניית דברים שבקדושה וכל שכן לצאת בזה ידי חובה. וביאר שלאחר בחינת דרכי פעולת המכשירים השונים, ברור הדבר שאין זה קולו המברך, אלא תרגום של אותות חשמליים (ודומה למי שמשמיע קול שופר ע"י לחיצת כפתור של מכונה המשמיע קול שופר), ולכן לא שייך לצאת בזה ידי חובה. בנוסף לכך כתב, שאין לענות אמן על ברכה ששומע בטלפון או ברדיו. לא מבעיא שלא יענה על ברכה שמחויב לצאת בה ידי חובה שאינו רשאי, דדמי לבית כנסת של אלכסנדריא שלא שמעו את המברך, ורק ידעו באיזו ברכה עומד, ועם זאת ענו רק על ברכות שלא היו מחוייבים בהם (כנפסק בשו"ע בסי' קכד סעיף ח), אלא גם ברכה שאינו מחויב בה לא יענה, דרק אם הוא עומד בסמיכות לציבור רשאי לענות אע"פ שאינו שומע, אך אם הוא עומד במקום אחר, אינו שייך לענות אמן, וכתב 'ודינו כעונה אמן לבטלה'. לאחר זאת עוד יש לברר, דגם אם ניתן לענות אמן על ברכה הנשמעת בטלפון, האם זו חובה או רשות. דהנה נפסק בשו"ע בסי' רטו סעיף ב: 'השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף על פי שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה, אף ע"פ שאינו חייב באותה ברכה, חייב לענות אחריו אמן'. וכתב הביה"ל שם דלעניין היתר עניית אמן, שלא תחשב כאמן יתומה, די בכך שידע שהמברך סיים לברך, לעומת זאת, חיוב עניית אמן חייב רק כשישמע את הברכה ואת קולו של המברך. הרי לן שלפי הסוברים שקול הטלפון הוי כקולו של המברך ממש, חייב לענות אמן, ולפוסקים שאינו קולו של המברך ממש, אינו חייב, אך רשאי. לסיכום חלק זה, נראה שלרוב הפוסקים אין זה נקרא קולו של המברך, ולכן לעניין לצאת ידי חובה אינו רשאי. ומכל מקום נראה שלעניין עניית אמן (עכ"פ כשהוא אינו מחוייב בה), רשאי לענות אך אינו חייב. ג. הפסק דבר טינוף או ע"ז עוד יש לדון בדין השומע ברכה בטלפון או ברדיו, שהרי גלי הקול עוברים דרך מקומות מטונפים ובמקומות ע"ז, ובסימן נה (סעיף כ) פסק השו"ע: 'היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים'. ויש לדון האם דעת השו"ע שאין לחוש לכך, שהרי הביא דין זה רק בשם יש אומרים, או שמא גם הדעה הראשונה מודה (שהרי היא אינה חולקת להדיא על הי"א). ומצינו שנחלקו בזה הפוסקים. דעת מרן הרב קוק (אורח משפט סי' מח) שאפשר שהשו"ע בדעה הראשונה אינו סובר כדעת היש אומרים, וכן סובר בלבושי שרד ובשו"ת דברי ישכר (סי' ו), וכן משמע שנוטה המשנ"ב (סי' נה ס"ק סב). אמנם דעת כף החיים (סי' נה ס"ק צה) והרב עובדיה (יחוה דעת ב, סח) שהדעה הראשונה מודה לדעת היש אומרים, וכן סובר המנחת אלעזר (חלק ב סי' עב), וא"כ לדבריהם היה לנו לחוש לדעה זו. אמנם, גם דעת מרן הרב וגם דעת הרב עובדיה שאפשר לענות אמן דרך הטלפון והרדיו. הרב קוק מנמק זאת שהקול ההולך דרך הטלפון אין לו קיום בעולם עד שהוא מגיע לרדיו שמוציא את הגלים בצורה ממשית, ולא על זה דיבר השו"ע (שם יש קול ממשי שעובר דרך מקום מטונף). הרב עובדיה מנמק זאת בשם הגר"א במעשה רב (סי' מז) שדין השו"ע נאמר באופן שהוא רואה את מקום הטינוף או הע"ז, אך כאן הוא אינו רואה אותם ואין איסור. כך או כך נראה שהעיקר להקל בזה. בברכה, הרב איתן מינקוב