אדם התקשר לגבאי וביקש להפגש איתו בבית הכנסת בדחיפות כי הוא מעוניין לערוך אזכרה לאימו ולתרום לבית הכנסת להנצחה ועילוי נשמתה. הגבאי הגיע מיד לפגישה והציע לנוכל לבצע שיפוץ בבית הכנסת שתוכנן מזה זמן רב. הגבאי שמח שנמצא תקציב לשיפוץ ונתן לנוכל סכום כסף גדול במזומן מתוך תקווה שלמחרת יקבל ממנו את כספו בחזרה ובתוספת סכום נאה לתרומה. הנוכל סיפר לגבאי כי הוא זקוק לכסף להשלמת עיסקת יהלומים גדולה ואת כל הרווח יתרום לבית הכנסת לעילוי נשמת אימו. הנוכל הציג את עצמו כאיש עסקים אמיד ומרבית הונו נמצא בחו"ל אך יש לו בעיה להעבירו ארצה. הנוכל נתן לגבאי יהלומים כביטחון שהסתבר בדיעבד כי הם סתם זכוכית מעובדת יפה ומאז נעלמו עקבותיו. מומחיותו של הנוכל וכשרונותיו ראויים להערצה לו היה משתמש בהם לדברים חיוביים. הגבאי נתן בו אמון עיוור שהיה מוכן לתת לו כל דבר שברשותו. הגבאי משמש בתפקידו מזה מספר שנים ואת שכרו משלם הקב"ה בלבד. מיותר לציין כי הגבאי פעל בתום לב וביושר מלא ועל כך אין עוררין. האם על בית-הכנסת לשפות את הגבאי ולהשיב לו את הסכום שהפסיד? נודה לתשובה בהקדם האפשרי. אגב, לאחר מעשה מסתבר כי בחודש האחרון מסתובב בארץ נוכל שפועל באותה השיטה במדויק בבתי-כנסת שונים בארץ ואף הצליח לעקוץ גבאים גם בעיר רעננה.

אצל גבאי ביהכ"נ מופקד הממון של ביהכ"נ והוא אחראי עליו. יש כלל שממון שאין לו תובעים (כי אין לו בעלים מסויימים) אין עליו חיובי שמירה, ושומר שאיבד אותו אינו חייב בתשלום (שו"ע חושן משפט סימן ש"א). לגבי כסף של ביהכ"נ, נחלקו הפוסקים אם הוא ממון שיש או שאין לו תובעים, וראה על כך בהרחבה (למטה). לדעת מי שאומר שזה ממון שיש לו תובעים, נחלקו הפוסקים האם החיוב הוא כשומר שכר משום שכר המצווה או כשומר חינם, והכלל הוא ששומר חינם חייב בפשיעה ושומר שכר חייב אף בגניבה ואבידה. במקרה הנדון, נראה לומר שהוצאת כספי ביהכ"נ להלוות לאדם שאינו מוכר, ע"י לקיחת משכון של יהלומים, היא מעשה לא אחראי ומוגדר כפשיעה. (ראה הרחבה). לפי זה, לדעה שכסף של בית הכנסת נקרא ממון שיש לו תובעים, הגבאי היה חייב להחזיר את מה שהוציא כי הוא חייב מדין שומר חינם שפשע, אך לדעה שזה ממון שאין לו תובעים אי אפשר לחייב אותו לשלם. לכן אם הגבאי היה משתמש בכסף של בית הכנסת ואותו היה מלווה, היה מקום להסתפק ואולי לפטור אותו מספק. אך מהשאלה משמע שהגבאי הלווה את כספו הפרטי, ואם כן כעת השאלה היא אם הוא יכול להוציא מקופת ביהכ"נ שהיא המוחזקת, ובזה ודאי אינו יכול אלא ידו על התחתונה. סיכום: מתפללי בית הכנסת אינם צריכים להשיב לגבאי את הסכום שהפסיד. כמובן, יפה יעשו מתפללי בית הכנסת אם יפצו את הגבאי מרצונם הטוב מכספם, הואיל ומדובר בגבאי מסור שעשה הכל לשם שמים ומרצון טוב לסייע למתפללים. הרחבה: לגבי השאלה אם ממון של ביהכ"נ נקרא ממון שיש לו תובעים - הנתיבות בסימן שא' סק"ו, כתב שזה ממון שיש לו תובעים. וכן פסק ערוך השולחן שם בשמו. וכן כתב בשו"ת שיבת ציון (מובא בפתחי תשובה שם). לעומתם, היש"ש בב"ק בסו"פ החובל, כתב שזה ממון שאין לו תובעים, וכדעתו נפסק בעוד כמה תשובות. בספר "ואביו שמר" בסימן כ', האריך בזה הרב יצחק פנחס בתשובה והביא דעות לכאן ולכאן, והסיק למעשה שזה ספק, ושצ"ע אם אפשר לחייב גבאי שפשע. לגבי הגדרת ההלוואה כפשיעה - בשו"ע בחו"מ סי' קכא סע' יא מבואר ששליח שנותן משכון של המשלח צריך לעשות זאת בעדים כדי שהלווה לא יכפור, ואם לא עשה כן הרי זו פשיעה וחייב. רואים מכאן שעל השליח לתת את הכסף רק עם בטחונות. וכאן אע"פ שלקח משכון, בדרך כלל מי שאינו מומחה ביהלומים לא יכול לזהות אם זהו זיוף, ולכן אין זה מעשה אחראי אלא פשיעה. הרב ניר סיני