1. בבי"ס למדו שמי ששם לב באמצע הרחוב שהוא לובש בגדי שעטנז, צריך להוריד אותם באמצע הרחוב, את כל בגדי השעטנז (גם אם יוריד אותם לא יהיה לו בגדים). המורה אמרה שזה קידוש ה’ ואילו אני טענתי שזהו חילול ה’, כי כאשר אדם מסיר את בגדיו הוא מבזה עצמו. וגם- אנחנו היהודים הדתיים, מלמדים את אחיינו החילונים שצריך להתלבש בצניעות, שאדם לא יבוא לבת כנסת עם מכנס קצר וגופייה, כדי לכבד את הקדושה של ה’ בכל רגע מחיינו, וכאן אנו מפרים את מה שאנו מלמדים בעצמינו. האם זהו מעשה נכון? 2. פינויים- כשהמדינה מפנה בתים, מורים לנו ללכת ולהאבק. אבל בסופו של דבר אנו יודעים שיפנו גם אם נאבק ונלחם, והמאבק הזה גורם לאחינו היהודים לשנוא את התורה ואת הדרך שהיא מלמדת, וגם לשנוא אותנו בצורה מסויימת. האם זה לא שנאת אחים לחינם?! והאם נכון בכלל להאבק, הרי בשעת המעשה אנו כועסים, וכשכועסים לא תמיד שולטים במילים ובמעשים שלנו, וקרה לא פעם שקראו לשוטרים וחיילים "נאצים" "עוכרי ישראל" וכד’.. ושוב נוצרת שנאת אחים... בשביל מה זה טוב?! הרי לא יוצא מזה בסוף שום דבר!

שלום רב: 1. הדיון בגמ' הוא מצד כבוד הבריות. כלומר הביוש שעלול להיגרם למי שילך ללא בגדים. השאלה היא האם הביוש של פלוני דוחה את העבירה. על כך חכמים אמרו שאין כבוד הבריות דוחה במקרה של בירה מהתורה. את מעלה שאלה של קידוש ה' וחילול ה'. כאן הדברים מורכבים יותר. אולם הקידוש ה' הכי חשוב הוא כשידעו שעם ישראל מחוייב ונאמן להלכה. גם אם באופן מקומי ברגע הראשון ובמבט מקומי עלולה סיטואציה זו לעורר שאלות . הסך הכל הוא שהידיעה שעם ישראל מחוייב להלכה היא גוברת והיא תביא בסופו של דבר לקידוש ה'. 2. בנוגע לפינויים אלימים יש ויכוח גדול בין הרבנים בענין. באופן כללי עמדתנו היא שמי שהולך להתנגד לפינויים חייב להיות גיבור. הגבורה היא לדעת את גבולות המאבק. הגבורה היא לדעת לשלוט ברגשות ובאקלים שעלול להיולד כתוצאה מעימות עם כוחות ההרס. למרות זאת אנו צריכים לזכור שאנו לא במדינה דיקטטורית שאי אפשר למחות ולהפגין. חלק מהמעלה שלנו שאנו במדינה שיש בה חופש השעמת דעות ויכולת להפגין. אנשים יודעים שהפגנה זה לא דבר סטריאלי ועלול העימות להוליד כעסים מקומיים שלאחר זמן צריכים להתפוגג. כל טוב