ההורים שלי, ה’ ישמרם ויחייהם בבריאות עד מלאת ימיהם כאן בעוה"ז, הכינו צוואה חתומה ע"י עו"ד. הם הביאו לילדים עותק של הצוואה שבו רשום שלאחר פטירתם, הם מחלקים שווה בשווה את רכושם בין כל הילדים, בנים ובנות כאחד. נשאלת השאלה האם הצוואה הזו תקפה הלכתית? האם לבנות המשפחה, יהיה מותר הלכתית לקבל חלק שווה של הרכוש, כמו הבנים? ושאלה נוספת: למה לפי ההלכה בנות אינן יורשות כמו בנים? אני מבינה שפעם היה מדובר על נחלות ולא רצו שנחלה תעבור בין השבטים, אבל למה היום, שטעם זה לא שייך, למה שהבנות לא תקבלנה שום ירושה ורק הבנים יקבלו? זה נראה קצת לא פייר במחילה מכבוד תורתנו הקדושה. אשמח שתאירו את עיניי ולבי. והאם נכון מה שנראה לי שהבנתי שגם אשה לא יורשת את בעלה, כלומר אם האבא נפטר לפני אשתו, כל הרכוש שלו ושל אשתו עובר לבנים? מה, והאשה האלמנה נשארת בלי כלום??? זה נכון? ואם כן - איך זה ייתכן? ולמה? תודה רבה. תודה רבה

הצוואה תקפה הלכתית אם הבנים מביעים את מחילתם על החלק ששייך להם על פי דיני ירושה או אם ההורים כותבים שהנחלה תופסת שעה קודם פטירתם ואז היא בגדר מתנה מחיים שזכותם לעשות ככל שירצו. לשאלתך הבאה מדוע בנות אינן יורשות, צדקת שעיקר הנחלה היא בקרקע כי האדמה לעולם עומדת וזהו חלק האדם בא"י שנקבע לעבוד את האדמה ולחבר בין קדושת האדם לקדושת הארץ. והבנות בגלל עדינותן ותפקידן בבניין המשפחה לא ראוי שיטריחו את עצמן בעבודת האדמה שהיא שוחקת את הכוחות ובזאת הבנות הן באותו קנה מידה של הכהנים שגם הם לא קיבלו נחלה בא"י. ואמנם נכון שבזמן הגלות אין לנו חלק באדמה אבל כיון שאנו מצפים תמיד לגאולה אין מקום לשנות את דיני הירושה הקבועים לדורות ואם רוצים לתת לבנות אפשר באחת הדרכים הקודמות שהזכרתי קודם. גם ידוע שהאישה הולכת אחרי בעלה ובזאת לא נזכר שם האב על ביתו אלא על בנו, כגון: אם האב כהן אין הבת ממשיכה את הכהונה לדור הבא ורק בה בעצמה יש קדושת הכהונה שעל כן היא פטורה מפדיון הבן בבנה הבכור. מתוך כך יש סיבה נוספת שרכוש האב העיקרי יעבור למי שמזכיר את שמו אחרי פטירתו. ומה שנוגע לשאלתך השלישית בעניין ירושת אישה את בעלה, חכמים הגנו על האישה ועל ידי הכתובה והתנאים שבה אין הבנים יכולים להוציא את האישה מביתה והיא רשאית להמשיך את חייה באותה רמת חיים שהיתה בחיי בעלה עד מאה ועשרים, וכל הירושה משתעבדת לקיום תנאי זה. מה עוד שבדורות ראשונים היה מצוי שאדם נשוי לכמה נשים ואם האישה היתה יורשת פעמים שהיתה מקפחת את היתומים בני האישה השניה. ובכל זאת, כתוב בתשובות הרא"ש כי ישנה תקנה שהיתה בטוליטולה שהאישה יורשת את חצי הרכוש ורק החצי השני עובר לבנים. ובכל מצב, אין מציאות שאישה אלמנה תישאר בלי כלום, והיא מוגנת ע"י תנאי הכתובה לכל חייה; הן לבית, הן לבגדים, והן למאכלים כפי שהיתה בחיי בעלה בלי שינוי. עלינו לזכור בכל הדינים כי הם לא נקבעו ע"י בשר ודם אלא ע"י ריבון העולמים שהוא רואה גם את חיי הגוף וגם את חיי הנשמות, גם את ההווה וגם את העתיד, וכולו דן רק בצדק ורק לטובה בתכלית האמת והטוב לכל אחד ואחד מישראל בלי שום הפרש כלשהו, וכולם אהובים כולם ברורים האיש והאישה, הבן והבת.