המתת חסד לאור המקורות

לכבוד הרב דוד חי הכהן שליט"א האם מותר לעשות המתת חסד לפי התורה ולפי ההיגיון?

כדאי לעיין בספרות האחרונים העוסקת ברפואה על פי ההלכה, בניהם בכתבי העת "אסיא" ובשותי"ם: ציץ אליעזר של הרב ולדנברג ובנשמת אברהם ועוד. בכל אופן אכתוב קצת מקורות שעולים בזכרוני בלי עיון ובספרות הנחוצה. ראשית, מסופר בספר שמואל ב' פרק א' על הנער שהרג את שאול כאשר שאול היה במצב של שבץ ועל פי מה שנאמר שם בפסוקים ט'-י': "ואעמוד עליו ואמתתהו כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו", אם כן מוכח שהיתה כאן המתה מתוך חסד, של אדם גוסס שבין כך היה מת במוקדם או במאוחר. בתגובה מצווה דוד ציוה לאחד מהנערים להורגו במילים: "דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה'" (פסוק טז). ומכאן מקרא מפורש שהמתה כזאת נחשבת לרצח לכל דבר. ובמסכת שבת (דף קנא ע"ב) נאמר במשנה: "המעצים עם יציאת הנפש (- מי שעוצם את עיניו של הגוסס) הרי זה שופך דמים!", ובגמרא: "תנו רבנן: המעצמו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים, משל לנר שכבה והולכת (תהליך של כביה) אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה". ומכאן שלדעת הגמרא כמו בסיפור עם דוד ושאול, המתה כזו נחשבת לשפיכות דמים לכל דבר. וכן מסופר במסכת עבודה זרה על ר' חנינא בן תרדיון שהבעירו אש מסביבו והניחו ספוגים של צמר לחים במים כדי לעכב את מותו ולהרבות את ייסוריו. תלמידיו שראו בצערו הציעו לו לפתוח את פיו כדי שתכנס בו האש ויפטר מיד, ענה להם ר' חנינא בן תרדיון כי מוטב שיטול את נשמתו מי שנתנה ולא ישלח הוא יד בעצמו. לעומת זאת מצאנו במסכת כתובות (קד ע"א) בתיאור פטירתו של ר' יהודה הנשיא את הדברים הבאים: "ראתה שפחתו של רבי שהוא מצטער מאד ותפילתם של החכמים מעכבת את פטירתו זרקה כד לארץ בתוך הרעש שנעשה שתקו החכמים בתפילה ונפטר רבי". ומכאן שבשעת צער גדול ניתן לאפשר בדרך עקיפה את הפסקת חיי הגוף בתנאי שאין זה נעשה במיישרים בקשר עם החולה. וכן כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ב' הלכה ז', כי ההורג את החולה הנוטה למות ואפילו הרג את הגוסס- נהרג עליו. ואפילו אם ביקש החולה שיפגעו בו נאמר במסכת בבא קמא (צב ע"א) :" האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי- חייב, ואפילו אם אמר על מנת לפטור- חייב". עד כאן ראשי פרקים ויש לעיין עוד בתשובות הראשונים והאחרונים. לתשובת הרב יעקב אריאל שליט"א.