שלום הרב. לאחרונה השאלתי ספר מספרייה ציבורית. באחד העמודים היה תיאור מאד לא צנוע. באינסטינקט תלשתי את הדף מהספר. אח"כ חשבתי האם היה זה בסדר. הרי סכ"ס מדובר ברכוש ציבורי, ומצד שני זוהי מכשלה ברה"ר. בהרחבה: האם ניחא ליה לאדם להצילו מעבירה בממונו? האם אפשר לשרוף שלטי חוצות לא צנועים ע"מ שאחרים לא ייכשלו בהם/ לנתק חיבור חשמל לפאב העובד בשבת? אני מדבר כמובן במישור העקרוני, כלומר בדעת ההלכה היבשה, ללא שיקולים של אחדות ישראל וכו’. למעשה השאלה נושקת לשאלה האם יש ערך לאוטונומיה לחטוא? בברכות יט ע"ב: "הלובש כלאיים...אין עצה ואין תבונה". ושם בהמשך: אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה, אולם אין צורך להיזקק למעשה שהיה, שכן דין זה נפסק להלכה בכל הפוסקים (אמנם נחלקו הרמב"ם והרא"ש האם מדובר רק על בגד שלו או גם של חברו. לגבי נקודת המחלוקת עסקו בזה נוב"י מהדו"ק או"ח סי’ לה וקה"י ברכות/שבועות על כבוד הבריות, וקונד"ס המובא שם). וכן יש לדון מכוח סברת הרמב"ן שעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו: הרי דין כפייה על המצוות מתיר הכאה, אז קו"ח שהוא מתיר השמדת המכשול עצמו. אמנם יש לחלק שהרמב"ן מדבר על כפייה לשלם, ולכן הוא כותב שבמקום לכפות בגופו שישלם קח ישר את הכסף, ואז זה לא בהכרח נוגע אלינו. אבל יש שהבינו ממנו את הקו"ח הנ"ל. יש את התשובה של ר’ בצלאל שטרן בשו"ת בצל החכמה חלק ו סימן קד: הא מבואר באו"ח (סי’ י"ד סעי’ ד’) דמותר ליקח טלית חברו שלא מדעתו ולברך עלי’ משום דאמרי’ ניחא לי’ לאינש דלתעבד מצוה בממוני’ וכזה איתא באו"ח (סי’ תל"ז סעי’ ג’ ותרמ"ט סעי’ ה’ בהג"ה) ע"ש. וא"כ אולי ה"ה אמרי’ ניחא לי’ לאינש להציל חברו מעבירה בממונו וכנ"ד. או דילמא דוקא לקיים מצוה בקום ועשה הוא דניחא לי’ דלתעבד בממוני’ אבל להציל חברו מעבירה בלי לקיים מצוה בהדי’ ל"א דניחא לי’ בממוני’. אולם אפשר לומר שהוא אינו רלוונטי, כי לכאו’ הוא דן שם בשאלה האם ניחא לאדם שיצילו אותו מאיסור. אבל כאן הפגיעה היא בספריה, והיא ודאי לא ניחא לה שתקרע את הספר, וגם לא לרוב קוראיה. הרי הוא מדבר על אומדנא בדעתו של המוצל, וכאן האומדנא היא ברורה. וקשה לומר שאנחנו עושים עבורו אומדנא נגד דעתו (בגלל שזה יותר טוב לו, גם אם הוא אינו חושב כך). בכל אופן לגבי מצווה ברור שאם אדם מודיע שלא ניחא ליה, לא נפסוק נגד דעתו שמותר להשתמש בטליתו נגד דעתו, והשאלה האם נגיד כן גם בעבירה. יש כאן עוד מספר שיקולים. ראשית, יש כאן במדינה חוק ויש לו תוקף משלו (אף שיש לדון בחוק שמצווה על איסור, ויש לפלפל ואכ"מ). שנית, אני מחליט שיש בזה איסור, אבל יש שמתירים זאת. לכן לפני שבכלל מתחיל הדיון צריך לבחון האם אכן מדובר באיסור ברור לכל הדעות. אם יש דעה אחת שאין בזה איסור, אז פשיטא שאין שום היתר לקרוע את הספר מעיקר הדין, בלי קשר לאחדות ישראל. שלישית, אם ספר כזה מותר לגוי או לזקנים שאין להם הרהורים, כי אז שוב אין היתר לקרוע אותו. לכל היותר יש מקום לשים אזהרה לקוראים (ואולי אפילו לקשקש אותה בספר בלי רשות, כי סו"ס זה לא ממש מזיק).

י"א שאפרושי מאיסורא אינו מחייב כל אדם להכות או להזיק אלא מי שעשה כן פטור ורק בי"ד מחוייב לעשות כן לכתחילה (ר' מרומי שדה ב"ק כח א). גם מי שמחייב אדם פרטי, במקום שיצטרך לפצות את הניזק או להענש על כך אינו חייב. אפרושי מאיסורא משמעותה היא התועלת שתצא מן המעשה שהעבירה לא תיעבר. אך אם התוצאה עלולה להיות הפוכה, החכם עיניו בראשו ומניח את המצב כמות שהוא ומחפש דרכים יעילות לשנותו.