איך ניתן להסביר את דברי הגמרא (פסחים מט ע"ב): "...ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר (דברים כז, כא) ארור שוכב עם כל בהמה תניא ר’ אומר עם הארץ אסור לאכול בשר (בהמה) שנאמר (ויקרא יא, מו) זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף: אמר רבי אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אמרו לו תלמידיו ר’ אמור לשוחטו אמר להן זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה: אמר רבי אלעזר עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג אמר רבי שמואל בר יצחק ומגבו: תניא אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם: תניא היה רבי מאיר אומר כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים: תניא רבי אליעזר אומר אילמלא אנו צריכין להם למשא ומתן היו הורגין אותנו תנא רבי חייא כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל ונשותיהן יותר מהן: עד כדי כך התנשאות תלמידי חכמים ? עד כדי כך שנאת תלמידי חכמים לעם ישראל ??? כמה מנו אז אותם תלמידי חכמים וכמה מנו שאר "עמי הארץ" כאשר לא היה לימוד בבית ספר וכו’ שהיו יכולים לומר על עם ישראל כאלה דברים ? האם זו התורה שנתן הקב"ה בסיני ??? האם אני צריך ללמוד תורה כזו ??? האם יש טעם ללמוד את דברי אותם תנאים או אמוראים אם זה מה שיש להם בראש ? אולי גם שאר דבריהם כיוצא בזה ? סליחה על האורך אבל אני כותב בכאב לב גדול כי נראה לי שכל עולמי הרוחני חרב עלי ברגע זה, ואני ממש לא בגיל 16....

לשואל, שלום! אתה לא הראשון להיות מוטרד מסוגיה זו. כבר בתקופת הגאונים נכתב עליה רבות (עיין 'אוצר הגאונים' על מסכת פסחים עמ' 67-70), ולאחר מכן ברי"ף (דף טז), בתוספות (מט ע"ב ד"ה ויש אומרים), במאירי שם ובמהר"ל ב'באר הגולה' (באר שביעי, פרקים א-ג). אכתוב כמה נקודות מדבריהם. אבל לפני כן אתחיל מסוף דבריך: "האם זו התורה שנתן הקב"ה בסיני ???... נראה לי שכל עולמי הרוחני חרב עלי ברגע זה". ומה חשבת עד היום? שהתורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"? שיש איסור "לא תשנא את אחיך בלבבך"? שהלל הזקן אמר: "מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך" ו"הוי מתלמידיו של אהרן"? ש"אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה"? ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"?! ואת כל זה מי לימד אותנו והשריש בנו? לא בדיוק אותם תנאים ואמוראים?! אם יש לנו סוגיה אחת שנראית כסותרת לכלל התורה, לא צריך להיבהל; צריך להתאמץ להבין כיצד הדברים מתיישבים. כמה נקודות בעניין זה: 1. המושג "עם הארץ" בחז"ל הוא רב משמעי. לעיתים המובן הוא מי שלא מקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות, לפעמים הוא מי שאינו מניח תפילין, או אפילו מזוזה אין בפתחו (עיין ברכות מז ע"ב, דעות שונות). לא מדובר על כל מי שלא התאפשר לו ללמוד תורה, אלא על מי שמזלזל גם בהלכות בסיסיות. מעבר לזלזול, התפתחה גם שנאה לתלמידי חכמים, שנאה שמקורה בקנאה. הרי כך מעיד רבי עקיבא במקור שהבאת: "תניא אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". זה לא סטריאוטיפ שחכמים הדביקו לעמי הארץ, אלא עדות ממקור ראשון. הבורות, הזלזול והשנאה נפגשו הרבה פעמים עם פרימיטיביות תרבותית בכל קנה מידה. ראה בדוגמא שהבאת מרבי מאיר: "עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים". רבי מאיר חי בתוך עמו, והכיר היטב את עמי הארץ. ראה למשל את הסיפור (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד) על אישה אחת שנהגה לשמוע בלילות שבת את דרשותיו של רבי מאיר, ופעם אחת איחרה לביתה ובעלה כעס ואמר שלא תיכנס לבית עד שתירק בפני רבי מאיר. רבי מאיר בחכמתו ומאהבת ישראל שבו עשה את עצמו כזקוק לרוק לרפואה וביקש ממנה לירוק עליו. בירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג) מסופר עוד על רבי מאיר: "רבי מאיר חמי אפילו סב עם הארץ ומיקם ליה מן קמוי, אמר: לא מגן מאריך ימים" [תרגום: רבי מאיר ראה אפילו זקן עם הארץ והיה עומד מפניו, אמר: לא לחינם האריך ימים]. כך אומר המאירי בסוגיה זו בפסחים: "עם הארץ זה שהזכרנו עניינו שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא במצוות ולא בדרך ארץ". 2. חז"ל לא התכוונו לכל הדברים כפשטם. כבר שאל רב שרירא גאון ('אוצר הגאונים' שם): "אטו [=וכי] אדם שיש לו מוח בקדקדו סובר שכל עם הארץ מותר לעשות בו כן?!". לפיכך פירשו הראשונים שזוהי לשון גוזמא או חידה, כלומר, עם הארץ עלול להגיע מתוך בורותו למצב שבו יהיה צורך לפגוע בו, כגון שירדוף אחרי אדם להורגו. הדבר אולי נראה כתירוץ דחוק למי שלא מורגל בלשון חכמינו, אבל ברור שבפועל איש מלומדי הגמרא לא הלך וקרע עם הארץ מגבו ביום הכיפורים... 3. ועיקר. כשחכמינו ז"ל באים ומגנים את עמי הארץ - למי זה נאמר ומה המטרה? חלק מהמאמרים מיועדים לתלמידי חכמים, כגון ההמלצה לתלמיד חכם שלא להקים את ביתו עם בת עם הארץ, מישהי שעולם המושגים שלה כל כך רדוד [ואם ידוע שהיא ברמה אחרת למרות הרקע המשפחתי שלה - בוודאי ניתן להתחתן איתה, כדברי הט"ז אבן העזר סי' ב סק"ג; ובשם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל נמסר שכך הדבר בפרט בדורנו, שבו הילדים עצמאיים יותר מבחינה רוחנית] ברם, המסר העיקרי איננו פנימה לתלמידי חכמים אלא החוצה, לשדרות הרחבות ובדרשות בבית הכנסת, ותכליתו להמריץ את הציבור הרחב שלא להיות עמי הארץ. המטרה היא שלילת העם-ארצות כדרך חיים, לא שלילת האנשים. כך, לדוגמא, פירש המהר"ל (באר הגולה, באר השביעי, פרק א) את המשפט: "עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים". "שכל אדם, אף אם אינו בעל תורה, הוא בכח [=יש לו הפוטנציאל] להיות בו תורה, שכל שעה אפשר שיקבל התורה. ומפני שהוא בכח על זה - [מבחינת ההנהגה עמו למעשה] הוא כמו שאר אדם שיש בו תורה. וכמו התינוק, אף שאינו יודע דבר, מכל מקום מצד הכח אשר הוא מוכן לתורה, או שהוא מוכן להתחבר אל החכמים, הוא יוצא ממשפט עם הארץ. וכיון שהוא בכח להיות תלמיד חכם, לא יאמר שהוא מותר לנוחרו. אבל מכל מקום המשפט באמתתו, שמותר לנוחרו, הוא מצד שהוא עם הארץ. ובא ללמדך גנות וגנאי עם הארץ, שמצד שהוא עם הארץ - מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. וזהו הפירוש הברור בדבר זה, כי רוצה לומר: כמה גדול גנות וגנאי עם הארץ, כי מצד שהוא עם הארץ היה מותר לנוחרו. רק מצד שכל אדם הוא בכח להיות תלמיד חכם, שהרי אמרו (מגילה ו ב) 'יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין', ולכך כל אדם הוא בכח על זה. ומצד שהוא בכח על זה, הוא כמו תלמיד חכם לענין זה, שלא ירע לו, אחר שהוא בכח על זה. ומכל מקום מזה יש לדעת גודל פחיתתו, מה שאין שלימותו רק בכח, ואין לו דבר בפועל". הפירוש, אפוא: כל יהודי יכול לקבוע עתים לתורה ולהיות בבחינת תלמיד חכם, וכשהוא משתמט מזה - מבחינה זו היה מותר להורגו כביכול, אבל בפועל אין לעשות זאת בשום אופן כי תמיד קיים בו הכוח להשתנות. כשאנחנו קוראים את הסוגיה הזו, צריך להתמקד במסר המרכזי: עם ישראל זכאי לתרבות גבוהה, שיש בה הערכה לתורה וחכמה. עם ישראל הצטיין לאורך הדורות כ"עם הספר", עם שמעריך לימוד וידע, עם שהכפריים שבו היו בדרגה תרבותית גבוהה לאין ערוך מהסובבים אותם, בין השאר בזכות הסוגיה הזו שמוקיעה בורות ושטחיות. תאר לעצמך שהיית שומע היום אמירה: "כל מי ששקוע יומם ולילה באייפון שלו/ 'שורץ' בפאבים/ מכור ל'אח הגדול' - ראוי לקורעו כדג". כיצד היית מפרש את האמירה הזו? אמירה של שנאה, או אמירה שבאה להוציא את הציבור 'בכח' מהבוץ והרפש? כל טוב