שלום רב אני בן 25, בן יחיד לאמא חד הורית, הסובלת מפריצת דיסק, סכרת וסכיזורפניה. יש גם אבא קרוב שדואג לצריכה (יחד איתי), אח ואחות שרחוקים יותר אך עדיין בתמונה. למרות הקשיים כיום המצב תקין, אמא לא מתלוננת יותר מידי ובאופן כללי מרוצה. גם אנחנו קיבלנו סיוע מאירגונים למשפחות עם מתמודדי מחלות נפש, ויודעים איך להתנהל איתה. הקושי העיקרי הוא אישי שלי - יש לי בת זוג שגרה בארה"ב. אנחנו חושבים להתחתן. היא לא מוכנה לבוא לגור בארץ (שיקולי משפחה, עבודה, נוחות). האפשרות היחידה שאני אעבור לשם. מבחינתי הייתי מסכים לעבור לתקופה - בידיעה שבינתיים יש מי שדואג לאמא, היא יכולה לבקר אותי, ואני אבקר אותה, ואף אדאג לה מרחוק (כסף, אוכל, צרכים - הטכנולוגיה מאפשרת). הבעיה שלי היא במחשבה על הימים הרחוקים יותר. ימים אביה פחות יוכל לדאוג לה, ימים בהם היא לא תוכל לבוא לבקר אותי, ואפילו היא תצטרך עזרה סיעודית. המחשבה על הבדידות הנוראה עם עובדת זרה, בה הבן היחיד שלה והנכדים שלה לא מבקרים אותה באופן תדיר (אפילו לא פעם בחודש), נראית לי נוראה ומפחידה אותי. עשיתי מחקר מעמיק וזיהיתי שזה גם תוכל להיות בעיה אדירה להעביר את אמא לארה"ב, בשל עלויות מחיה, ביטוחי בריאות, ואפשרות של מצב סיעודי. מה עושים?

שלום רב אתה אדם טוב עם מצפון ואחריות. אולם האחריות שלך והמצפון שלך גם צריכים להגביר בך את המחויבות להקים משפחה. מי אמר לך שהדאגה להביא נשמות לעולם היא פחות אחריות מאשר לדאוג לרווחת אימא. הטוב והמוסר מחייב אותך לבנות את חייך לא בשביל עצמך אלא בשביל כולנו. אנו צריכים הרבה משפחות טובות ושמחות בעם ישראל. זו המחויבות העיקרית שלך. שאר הדברים את באים אחרי המחויבות הזאת. אתה יודע שמבחינת ההלכה כופים ומחייבים את האדם להתחתן. אלא שכל עוד שאדם לא מצא אישה אי אפשר לכפות אותו. אבל ברגע שמצא אישה שמתאימה לו יכולים לכפות עליו להקים משפחה. ברור שאת הצריך להתחתן. ברור שמה שתוכל לעזור ולדאוג לאימך אתה תדאג. ברור שמה שאתה לא יכול אתה לאחראי וזו דאגה של הקב"ה זו דאגה של אחרים. כל טוב