פרישות ודרך האמצע

הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק רביעי) מביא את מאמר חז"ל על הפסוק וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו’, י"א). ואמרו רז"ל: "וכי על איזה נפש חטא זה? אלא שצער עצמו מן היין. והלוא דברים קל וחומר: ומה זה שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה". 1. א"כ מה עניינם של תעניות יחיד, ומידת הפרישות (שהיא גם מאיסה בענייני העוה"ז)? 2. כיצד מתיישבת קביעת הרמב"ם (בהמשך הפרק) להימנע מלהרבות באיסורים, עם העובדה שבנושאים רבים עמ"י מחמיר יותר ממה שכתוב בתורה?

1. תענית יחיד מיועדת לכפר על חטא שנעשה אבל לא לצום סתם. והפרישות היא רק ממה שאין צורך אבל אין לפרוש מצרכי הגוף הנדרשים. 2. החומרות שהצטברו במשך הזמן באו לעצור נטיות לא טובות שבאו מהשפעת הגויים. כמו שגזרו לא לאכול מבישול של גוי כדי שלא תהיה קירבה שתביא לנישואי תערובת, וכך כל החומרות הם לטובתנו, וזוהי דעת התורה שציותה לעשות משמרת למצוות.