האם יש ענין של אנשים הדרים בירושלים לעשות עליה ברגל בפועל ביום חג השבועות לכותל? מה המקור לזה? שמעתי שיש ישיבות שהולכות.

לשואל, שלום! חז"ל מלמדים אותנו שיש עניין גדול לעשות זכר למקדש ולמצוותיו. לכן, למשל, נקבעה נטילת לולב כל שבעת ימי חג הסוכות, שמן התורה נוהגת רק במקדש. כמו כן, לפי דעה אחת בגמרא (מנחות סו ע"א) ספירת העומר בימינו איננה אלא "זכר למקדש", להזכיר את הספירה כאשר קרבן העומר מוקרב. אומרת על כך הגמרא (סוכה מא ע"א): "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל, יז): 'כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ', דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה". בפרט נכון הדבר בימינו, כאשר הדבר המרכזי המעכב את בניין בית המקדש הוא העדר רצון מספיק מצידנו, למרבה הצער. לפיכך חשוב לעשות דברים שיזכירו לנו את בית המקדש וחסרונו, ובכלל זה ההגעה בשלושת הרגלים לתחומי ירושלים המקודשת (ירושלים המקראית) ולשרידים מהר הבית ובית המקדש. מעבר לכך, מעצם קדושת היום מתאים להגיע למקום מקודש. ברגלים אנחנו מצווים לעלות ולהיראות לפני ה', ואם איננו עושים זאת בפועל ממש, בהבאת קרבן במקדש, מן הראוי שלפחות נראה השתוקקות להיות "לפני ה'", ביטוי שמתייחס פעמים רבות לירושלים המקודשת. המנהג לעלות לירושלים ברגלים אחרי החורבן מוזכר מספר פעמים בדברי חז"ל והראשונים, וכן בפוסקים בני ימינו. כמה מקורות: 1. בשיר השירים רבה פרשה ח, ג: "אף על פי שחרב בית המקדש, לא ביטלו ישראל פעמי רגלים שלהם ג' פעמים בשנה". 2. קהלת רבה פרשה יא, א: "רבי אלעזר בן שמוע הוה מטייל על כיף ימא רבה... ארעת ענתה דישראל סלקין לריגלא בירושלם... וחמא ית רבי אלעזר דהוה מטייל ביניהן...". תרגום: רבי אלעזר בן שמוע [תלמידו של רבי עקיבא, שחי עשרות שנים אחרי החורבן] היה מטייל על שפת הים הגדול... הגיעה השעה שישראל עולים לרגל לירושלים... וראה [גוי אחד] את ר' אלעזר שהיה מטייל ביניהם". 3. הר"ן (על הרי"ף בתענית ב ע"א) מסביר מדוע גם אחרי חורבן הבית בקשת הגשם מתאחרת עד ז' בחשוון, לטובת עולי הרגל: "לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום, ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה". 4. התשב"ץ (ח"ג סי' רא) מציין מנהג זה בפרט לגבי חג השבועות, ואגב כך הוא מספר דבר מופלא: "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים... ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום, כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה, ומתמלאת פה על פה, בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש - כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה, וזה סימן גאולה שלישית". 5. אזכור נוסף למנהג מופיע בכפתור ופרח (פרק ו), ושם הסביר שמטרתו לעורר את עגמת נפשנו על החורבן, ובלשונו: "ומה שאנו נוהגין עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין [=טריפולי], וחמת דמשק, צובה, מצרים ואסכנדריה לעלות לירושלם בחגים ובמועדים אינו אלא מפני עגמת נפש, רוצה לומר: להרבות עגמת נפש". 6. ובדורות האחרונים: "ורבים עולים לרגלים גם עכשיו, ומתפללים מוספים אצל כותל המערבי שייבנה בב"א, בקדושה והתעוררות נפלאה" (הראי"ה קוק זצ"ל, 'אגרות' א עמ' לה). 7. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (בשו"ת יחווה דעת ח"א סי' כה): "אמנם עיקר המצוה של עליה לרגל היא להביא קרבן להקריבו בבית המקדש... מכל מקום גם בזמן הזה נהגו קהלות ישראל מכל הארץ ומחוץ לארץ לעלות לירושלים ולכותל המערבי". 8. בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' תפב) הגדיר יותר את חשיבות העניין: "והנה בכותל מערבי השכינה נשארה, אם כן העולה לרגל לקבל פני השכינה, אפילו נימא דבזמן הזה ליכא חיוב לעלות אבל מכל מקום העולה ומקבל פני השכינה יש לו מצוה דאורייתא של קבלת פני השכינה. ואולי כעת המצווה יותר גדולה, כמ"ש 'ציון היא דורש אין לה - מכלל דבעי דורש', ואם בא הדורש משמח כביכול השכינה ומקיים מצוות עשה גדולה". אמנם יש להעיר, שכפי הנראה מאמר חז"ל על הכותל המערבי שלא זזה השכינה ממנו מכוון לכותל המערבי של ההיכל, ולא לכותל המערבי של הר הבית המוכר לנו (עיין מדרש תנחומא שמות סי' י, ואכמ"ל). מכל מקום, הרצון להתקרב למקום השכינה ככל האפשר הוא קיום מסוים לקבלת פני השכינה, וכאמור, בזמן החורבן יש בזה גם עניין גדול של דרישת המקדש. למקורות רבים נוספים ראה בספר 'מועדי יהודה וישראל' מאת הרב יהודה זולדן, עמ' 547-548.