שלום וברכה כבוד הרב. בעקבות הקורונה אנו מתפללים בחצר ליד הבית, בליל שבת האחרונה, החזן התחיל לומר ברכת מעין שבע ואמר שם ה', ואחד המתפללים אמר לו שזו ברכה לבטלה ועצר אותו כיון שמדובר על מניין ארעי, ולכן דלגנו לקדיש, ונוצר ויכוח. האם נהגנו נכון?

שלום רב לשואל היקר. בנידון השאלה לא היה צריך לתקן את הש"ץ, שכן דעת כמה מגדולי הראשונים והאחרונים, וכך נהגו בירושלים לומר תמיד ברכת מעין שבע אף במנין זמני מחוץ לבית כנסת, וע"פ האריז"ל הדבר נצרך לשלמות התפילה. כמו כן חשוב לציין שדעת פוסקים רבים, שאם מדובר במניין הקבוע למספר ימים, וכל שכן אם יש בו ס"ת - יש לומר בו ברכת מעין שבע (ראה בהרחבה). מקורות והרחבה: ז"ל הגמ' (שבת כד:): "אמר רבא יו"ט שחל להיות בשבת, ש"צ היורד לפני נתיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יו"ט שאלמלא שבת אין ש"צ יורד ערבית ביו"ט. הכי השתא! התם - בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך, ורבנן הוא דתקוני משום סכנה, אבל הכא - יום הוא שנתחייב בארבע תפלות". וכתבו הראשונים (שם) שטעם תקנת אמירת ברכת מעין שבע משום שבתי הכנסת (בזמן התלמוד) היו מחוץ לעיר, וכיון שיש אנשים המאחרים לבוא, חששו מפני סכנת מזיקים אם ישארו לבד, ויש מי שכתב משום כוכב מאדים המשמש בערב שבת (ספר המחכים לרבנו נתן ב"ר יהודה, ערבית שבת). וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' ל"ז), שאף שעיקר התקנה משום עם שבשדות המתאחרים, ובימינו אינו שייך, כיון שבתי הכנסת שלנו בתוך העיר, מכל מקום לא בטלה התקנה גם היום, וכמו חזרת הש"ץ שנתקנה מעיקרא להוציא את מי שאינו בקי, ואפילו הכי בימינו שכולם בקיאים, לא בטלה התקנה. ובשו"ת הריב"ש (סי' ל"ד) נשאל בשאלה דומה לנידון שלנו, במקרה שחל ע"ש ביו"ט, כלומר ליל שבת שהוא אחר יו"ט, ועמד אחד ואמר ברכת מעין שבע, ובא חבירו וא"ל כי היא ברכה לבטלה כי תיקנוה משום עם שבשדות, וביו"ט לא שייך האי טעמא, ופסק שיש טעמים נוספים מלבד טעם העם שבשדות, שהרי רש"י (שבת כד:) כתב מפני המזיקים וכן כתב הרמב"ם, ולדבריהם לעולם יש לאומרה חוץ מליל פסח. עיין שם. וכן כתב התשב"ץ (ח"ד חוט המשולש סי' ל"ב), ושו"ת המהרי"ל (החדשות סי' א'), וכן כתב הרדב"ז לסמוך על תשובת הריב"ש. ומלבד כל זה, ע"פ סוד יש לומר ברכת מעין שבע, וכפי שכתב רבנו האריז"ל בשער הכוונות (דף ע' ע"ב), ויש בה טעם גדול, כיון שחזרת הש"ץ פועלת בשכינה פעולה שאין בכח חזרת הלחש לפעול בה. והטעם שאומרים רק מעין שבע ולא שבע ברכות ממש, משום שבברכה זו יורדת רק הארה לשכינה כיון שאינה יכולה לעלות למידת יום שהוא חג"ת, ונשארת במקומה. ויש לציין שמרן המחבר (רס"ח י') פסק ע"פ המהר"י אבוהב: "אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, דליכא טעמא דמאחרין לבוא שיהיו נזוקין". ואם לדעת המחבר משמע שבטלה התקנה במקרים אלו. וכתבו כמה מגדולי האחרונים שהוא הדין אם נתקבצו עשרה להתפלל במקום אחד דרך עראי ואין שם ספר תורה, שאין אומרים ברכת מעין שבע (שכהנ"ג רס"ח, מטה יהודה שם אות א', שו"ת בית דוד סי' תל"ז והביאו הברכ"י אות ד', מ"ב שם סקכ"ד). וכתב במ"ב (שם): "אבל כשיש קביעות על איזה ימים, ויש ס"ת אצלם וכמו בירידים, דומה לביכנ"ס קבוע, ואומרים". וראה בא"א (בוטשאשט ט"ז סק"ח) שצריך שיהיה קבוע לכמה ימים ברציפות, וגם שיתפללו שם את כל התפילות. ובמקום שיש קביעות לתפילה ואין שם ס"ת, כתב הפמ"ג (נועם מגדים חלק המנהגים ס"ט) שאפשר לומר שם ברכת מעין שבע. כיון שדין ס"ת הוא רק במנין שאין בו קביעות גמורה, וכמו בירידים שיש בהם קביעות רק לכמה ימים. וכן משמע משו"ע הרב (רס"ח ט"ו) שהס"ת אינו תנאי, אלא העיקר הקביעות של המניין. וכתבו כמה אחרונים שאפילו אם אין קביעות במניין אלא לתפילת ליל שבת וכיו' ואין שם ספר תורה, יש לומר שם ברכת מעין שבע (שו"ת אגרו"מ ח"ד סי' ס"ט ג', שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' כ"א). והוסיף במנחת יצחק (שם, וכן בתהילה לדוד סקי"ג), שאף כשיוצאים כל הציבור להתפלל ברחובה של עיר, יש לומר שם ברכה מעין שבע אף שהמקום אינו קבוע ואין שם ס"ת. ופשוט שחצר ביכנ"ס דינה כביכנ"ס שיש לומר בה ברכה זו (ראה מנח"י שם). ובשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח כ"ג) כתב שמדברי פרי האדמה משמע שאע"פ שמרן פסק שלא לברך מעין שבע בבית אבלים וחתנים, מכל מקום אחר שבא חכם הוא הרש"ש והורה לאומרה, החליפו השיטה ונהגו לאומרה בבית חתנים ואבלים. ועפ"ז כתב בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה' או"ח סי' ל"ה) להנהיג לאומרה בכל ערי הארץ. וכן כתב הגרי"ח בספרו בא"ח (וירא אות י'): "אין עיקר טעם שלה הוא מ"ש שנתקנה בשביל המתאחרין בבית הכנסת שבשדה, אלא באמת יש בה צורך גדול ע"פ הסוד, והוא במקום החזרה. לכן גם אם מתפללין ציבור בבית חתנים ואבלים וכיוצא שאין שם ס"ת, חייבין לומר ברכה מעין שבע, וכן פשט המנהג בעה"ק ירושלים לאומרה בכל מקום שמתפללים בעשרה, אף על פי שאין שם ס"ת (ראה שכן כתב הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בלוח א"י, שו"ת הר צבי אוח ח"א קנ"ב ועוד) וזה המנהג נתפשט מזמן רבינו הרש"ש ז"ל, וכמ"ש בספר פרי האדמה, וכן הנהגתי פה עירנו". והשיג על דבריו בשו"ת יבי"א (ח"ב סי' כ"ט אות ז') ותמה היכן מצא כן בספר פרי האדמה, ואדרבא משמע ממנו שמסכים לדעת מרן השו"ע, ורק בספר מזבח אדמה כתב שנהגו ברוב המקומות בירושלים לאמרה אפילו במקום שאין ס"ת, באמרם שכן הוא ע"פ סוד, אמנם יש לומר דאפילו לדעת מרן בירושלים שפיר דמי לאומרה דעדיפא מבית מלא ספרים וכמ"ש השכנה"ג לענין נפילת אפים. ואם כן טעמו משום דהוי כבית מלא הפסרים, ולא מטעם שכן הוא ע"פ סוד. וכן כתב בספר נהר מצרים (י"ג ע"ב) שהמנהג במצרים שאין אומרים אותה בבית האבל ובבית החתן ודלא כמנהג ירושלים, דשאני ירושלים שקדושתה גדולה מאד ודיהנ כבית מלא ספרים וכמ"ש במזבח אדמה. וכ"כ כה"ח פלאג'י (סי' כ"ח אות כ"ב) שהמנהג באיזמיר שלא לאומרה במקום שאין ס"ת וכן פסק בשו"ת ירך יעקב שיש לחוש לברכה לבטלה, וכן עיקר. עכ"ד. וראה במנוחת אהבה שכתב ליישב דברי הבן איש חי, אף שלמעשה הכריע כדברי מרן היביע אומר. העולה מן האמור, שדעת מרן השו"ע שאין לומר בבית האבל או בבית החתן, ואחרונים רבים כתבו שהוא הדין לשאר מקומות כגון בית פרטי שארגנו בו מניין ארעי ואין בו ס"ת. אולם יש מקומות שנהגו לומר ברכת מעין שבע תמיד, כגון ירושלים. כמו כן ע"פ סוד ברכת מעין שבע נצרכת מאד לתיקון התפילה. בנוסף מבואר באחרונים שאם קבעו מניין אפילו למספר ימים ויש בו ס"ת יש לומר בו ברכת מעין שבע, ולחלק מן הפוסקים אף אם אין בו ס"ת. למעשה נראה שהמקל לומר במקום שאין בו אף תנאי, יש לו על מי לסמוך (ראה תו"ש סקי"ד, מנוח"א פ"ו י"א), ובפרט אם מצטרף אפילו תנאי אחד כגון שמתפללים שם ברצף כמה ימים או שיש שם ס"ת, וכל שכן אם החזן התחיל לומר כבר שם ה', שאין להפסיק אותו. כמובן שיש להמנע מליצור ויכוח על כך, אלא להרבות שלום, שהרי תקנה זו נועדה לעזור אחד לשני ולא חלילה לפגוע בו. בשורות טובות ישועות ונחמות! בברכה רבה,