במדבר כח ח וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה אֵלָי; וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי-מוֹאָב, עִם-בִּלְעָם. בלעם בקש ש"ילינו" והשרים רק "ישבו" ולא לנו. האם ניתן להסיק מכאן שהשרים לא שמעו לקול בלעם מתוך זלזול? האם יש סיבה להבדל הלשון בין בקשת בלעם למה שביצעו בפועל השרים? הרי לכאורה מטרתם היתה לשכנע את בלעם והתרסה ואי עמידה בדיוק הדרישות שלו עלולות היו לגרום למניעת קבלת השליחות שלהם וההתחיבות לבלק?

לשואל שלום, ההבדל בין בקשת בלעם ("לינו") לפעולת השרים ("וישבו") אינו נובע מזלזול או התרסה, אלא להפך: הוא מעיד על מחויבותם לשליחות. הפועל "ישיבה" אינו מתאר תנוחה גופנית המנוגדת לשינה, אלא מבטא את עצם ההיענות לבקשת בלעם להתעכב, כדברי רש"י (במדבר כב, ח): "וישבו - לשון עכבה“. יתרה מזאת, הפסוק מדגיש שהם ישבו "עִם בִּלְעָם", דבר המעיד על כבוד ושותפות מלאה למטרה, עד כדי לינה בביתו ממש, כדברי החזקוני (במדבר כב, ח): ”לפי שלא היו שם מכירים במדין נתאכסנו עם בלעם“. האלשיך הקדוש (במדבר כב, ח אות ח) מוסיף, שהישיבה המשותפת מעידה על רצונם העז והמשותף לקלל את ישראל: ”וישבו שרי מואב עם בלעם, כלומר עמו בלב אחד כי כלבם כן לבו“. לבסוף יש לשים לב לעובדה שזקני מדין נעלמו מן הפסוק. זקני מדין הבינו שה' לא יקלל את בניו ועזבו, אך שרי מואב נשארו דרוכים בהמתנה מכורח תפקידם ופחדם ממלך מואב, כמבואר במדרש הגדול (במדבר כב, ח): ”אבל שרי מואב נתיראו מן המלכות ולא ברחו“. בברכה נאמנה