^ 1 לתיאור מפורט של נסיבות המקרה המדויקות, וכן לדיון כולל יותר בסוגיה, ראה מאמרו של הרב מרדכי הלפרין, תחומין כב "פינוי חללים בשבת".
^ 2 הערה קודמת, עמ' 106-112, ובפרט בהערה 22.
^ 3 שם, עמ' 111. להלן נזכיר את דברי הרב אבידן שדן בענין זה מכוח דיני מלחמה, וכבר העיר על כך הרב רוזן במאמרו עמ' 82.
^ 4 על המחלוקות שבין הרב אוירבך לרב אלישיב בנוגע להגדרת מציאות של פיקוח נפש הדוחה שבת, ראה מאמרו של הרב מרדכי הלפרין, "הלכות פיקוח נפש ממשנתו של הג"ר שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל", המעיין, לו, תמוז תשנ"ו. ובפרט בהערה 4 שם, על כך שמדובר במחלוקת עקרונית בנוגע להגדרת המציאות בה נדחים איסורי השבת לעשיית פעולות שספק רב ביותר אם אכן יתרמו בסופו של דבר להצלת חיים, וכי שיטתו של הרב אוירבך היתה ליישם כפשוטם את דברי ר"י בתוספות יומא פה, א (תוד"ה ולפקח הגל) לפיהם מ'וחי בהם' למדנו שיש לדאוג לכך ששמירת איסורי השבת תיעשה באופן שכזה "שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל".
^ 5 בהערותיו לספרו דרכי חסד שם, וכן במאמרו בספרו שבת ומועד בצה"ל עמ' ד-טו, מנה הרב אברהם אבידן מספר שיטות בהסבר יסוד השוני שבין דיני מלחמה לדיני פיקוח נפש של היחיד: א. 'עד רדתה' זהו היתר מיוחד ללחימה בשבת, המתיר איסורי המלאכה בגדר 'הותרה', לעומת פיקוח נפש הרגיל ה'דוחה' איסורי שבת. ב. היתר הלחימה בשבת הוא מגדר פיקוח נפש של הרבים. היתר זה נרחב יותר מפיקוח נפש של היחיד, שכן משום ההשלכות לרבים, אין מדקדקים כפי שמדקדקים בפיקוח נפש של היחיד. ג. דעתו של הרב אבידן עצמו, שגדר היתר הלחימה הנלמד מדרשת 'עד רדתה', היא בדומה לדברי הרמב"ם (שבת ב, ב) ביחס לחולה כי עושין לו כל צרכיו כביום חול, וכדברי המגיד משנה כי הגדרה זו כוללת היתר אף לפעולות שאינן נוגעות ישירות בפיקוח נפש "דלכל צרכיו מחללין ואף על פי שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה" (שבת ב, יד). אף כאן, בדיני מלחמה, מדרשת 'עד רדתה' למדנו כי עושים כל צרכי המלחמה כביום חול (ואמנם, לפוסקים כדעת המגיד משנה, אין כאן דין מיוחד של מלחמה, ולא עוד, אלא שזהו המקור לדין זה ביחס להצלת נפשו של כל אדם). הסבר דומה מצוי עוד בדברי הרב אשר וייס בספרו מנחת אשר לפרשת שופטים. במאמרו של הרב רא"ם (עמ' 123-129), המציג גם הוא את השיטות השונות בנידון, וראה בהערה 15 שם (עמ' 128), שציטט מלשונו של הרב לוי יצחק הלפרין המציע הגדרה מקבילה לזו של הרב גורן כי "במלחמה ההגדרות ההלכתיות ביחס לפיקוח נפש הם אחרות, כי במלחמה לכל הדעות אינם בגדר דחויה אלא הותרה ומדין 'עד רדתה' אפילו בשבת. וממילא כל דבר שיש בזה משום מאמץ מלחמתי ניתן לעשותו".
^ 6 דרכי חסד, עמ' קיט. וכן כתב בפרק ט סימן ב: "כאשר נמצאים חללים במקום בו הימצאותם פוגעת ביכולת תיפקודם של הלוחמים בשל השפעה מוראלית שלילית, באופן זה, פעולת פינוי החללים דינה כפעולה מלחמתית הדוחה פיקוח נפש, וחובה להסתכן". הרב אבידן הטעים את חובת ההסתכנות המיוחדת הקיימת בשעת המלחמה, בכך ש"כל חובת ההסתכנות במסגרת דיני המלחמה אינה חובה על היחיד כפרט, אלא זוהי חובת הציבור" (שם, עמ' קכג). ובדומה לכך כתב להסביר הרב רא"ם הכהן (במאמרו שם, עמ' 145): "יש להוסיף בביאור הענין שמלחמה אינה מתייחסת לסכנת היחיד, וממילא הדין הוא על סכנת הציבור. לכן יחיד הנלחם מבטל את ישותו ומוסר את נפשו על הצלת הכלל".
^ 7 (דרכי חסד עמ' קלא הערה 2). דבריו אלו הופיעו לראשונה בתורה שבעל פה יז עמ' קס' שם חילק בין פגיעה ב"רוח הלוחמים כך שלא יוכלו לתפקד כדבעי" שבמצב זה יש לטיפול בפינוי החללים "השלכות בנושא של פיקוח נפש ממשי", לבין מצב בו ההערכה היא כי תהיה לפינוי החללים "השפעה מסייעת בלבד, גם אם אינה מכרעת".
^ 8 באהלה של תורה שם עמ' 176, וראה בדבריו שם שצירף לכך בקצרה עוד נקודות נוספות, מדין יולדת ומדין היתר מלחמה בשבת שנדון בהם לקמן. סברא דומה כתב הרב רא"ם הכהן (עלון שבת בשבתו, פרשת נשא, תשס"ח) לפיו יש לראות את הרב הצבאי "כחלק אינטגרלי ממפקדת היחידה... כשיחידה 'מוקפצת' ללחימה, ברור שיש צורך בכל חלקי המערכת, ולא שמענו מעולם שיש לצמצם ולבחון בין התפקידים השונים במפקדת היחידה". הרב הכהן תלה זאת בדין 'עד רדתה', לפיו יש לראות את "המלחמה כולה כפעולה אחת שהותרה בשבת משום פיקוח נפש ולא כרצף של היתרים נקודתיים", אשר משום כך יש לפעול כ"ביום חול ולא בוחנים כל פעולה באופן ספציפי". עוד ציין כי "אחד מתפקידיו של הרב הצבאי הוא לדאוג לרוח הלחימה, ובודאי יש בזה גדר של פיקוח נפש", ולטענתו זו נשוב להלן.
^ 9 הרב דייכובסקי סיכם את העולה ממקור זה וממקורות נוספים, כי "יש משמעות הלכתית לרגיעה הנפשית... ההלכה מכירה בכך שאי-שקט או מתח עלולים לפגוע באם או בעובר", ראה במאמרו, "הרגעת יולדת ומעוברת", תחומין כג', עמ' 237.
^ 10 כך משמע מהמשנה ברורה של, ב, ומהביאור הלכה רע"ח ד"ה לכבות וכו', ועיין בשמירת שבת כהלכתה לב, סג. ועיין באגרות משה (או"ח א', קלב) שהבין כי בסוגיית הגמרא שם לא דובר על פחדים חסרי סיבה אשר לגביהם היולדת עצמה יודעת "שאין שום טעם לפחדה". ואמנם למעשה כתב ש"כיון דמצינו ביולדת שעלולה להסתכן מחמת פחד מי הוא שיכול לסמוך על חילוקים בחשש פקוח נפש". וראה בשמירת שבת כהלכתה לו' הערה יז שתמה קצת על דבריו.
^ 11 התוספות דייקו כן מהשוואת דין היולדת לדינו של חולה ביום הכיפורים, שאין מאכילין אותו מבלי שיורה כן הרופא, והסיקו מכך: "שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב".
^ 12 עיין סיכום דינים אלו למעשה בשמירת שבת כהלכתה לב, סעיפים כו, לו, סג, וכן פרק מ סעיף ע.
^ 13 כך לדוגמא ההיתר לנסוע לבית חולים מרוחק, אף במקום שיש בית חולים קרוב יותר, כאשר הבחירה בבית החולים המרוחק נעשה משום שבאותו מקום תהיה דעתה של היולדת מיושבת יותר מטיב הטיפול הרפואי (תורת היולדת עמ' סח). בשמירת שבת כהלכתה (לו, ח) כתב להתיר זאת מטעם אחר. ואמנם אף בהרגעת היולדת עצמה לא הותר הכל, ואיננו מוכנים לעבור איסורים להפיג כל חשש קל שבלבה, כשאין מדובר "בדבר שמקובל וידוע שעלול שתטרף דעתה", (עיין נשמת אברהם יו"ד עמ' קח-קט).
^ 14 יש שכתבו כי ההיתר ליישב דעתה של היולדת, מתייחס אך ורק להפגת פחדים הנוגעים ישירות למצבה ולאיכות הטיפול המוגש לה, וכי אין ללמוד מכאן להתיר פעולות המכוונות להסיר ולהפיג פחדים אחרים שיש לחולה. לאור זאת ביאר הרב נסים קרליץ בספר חוט השני, (הלכות שבת ד עמ' רמד'), כי אין ללמוד מדין ייתובי דעתה של היולדת, להתיר לחלל שבת להפיג דעתו של חולה, החרד, לדוגמא, מגורלו של בן משפחה שעבר ניתוח עם כניסת השבת וכדומה. בדומה לכך חילק בשמירת שבת כהלכתה (לב, כה-כו) בין דברים שענינם להרחיק הרגשה שאין מטפלין בחולה כראוי, לבין דברים שאינם נוגעים ממש לרפואתו, ומטרתם רק להפיס את דעתו ולהרגיעו באופן כללי, שלשם כך הותרו רק איסורי דרבנן. בשולחן שלמה (ערכי רפואה חלק א', עמ' קפו) הסביר כי מקור החילוק בדיוק מכך שדין ייתובי דעתה של היולדת נאמר ביחס לחשש המתייחס ישירות "לעצם המחלה ולעצם הטיפול", שרק בנוגע לחשש שכזה קים להו לחכמים כי יש ליישב דעתה של היולדת או החולה באיסורי דאורייתא. חילוק דומה כתב הציץ אליעזר, (ח טו, ט) מבלי שהתייחס ישירות לדין היולדת. בהתאם להגדרתו של הרב קרליץ שם, יש להתיר אף איסורי דאורייתא בכדי לאפשר לבעל הזקוק לכך לנסוע בנפרד בכדי להתלוות לאשתו היולדת בשבת (וכן כתב בילקוט יוסף שבת ד, עמ' רח), ואילו לדעת הרב נויבירט יש אמנם להתיר את הדבר משיקולים אחרים, אך לא מצד היתובי דעתא שבדבר (ראה נשמת אברהם ד עמ' ל. ובאגרות משה כתב תחלה לחלק בין סוגים שונים של פחדי היולדת, אמנם למסקנה כתב שמ"כיון דמצינו ביולדת שעלולה להסתכן מחמת פחד מי הוא שיכול לסמוך על חילוקים בחשש פקוח נפש". ועיין עוד בספר תורת היולדת, (פרק יב', עמ' צט) שהזכיר יתובי דעתא של היולדת אף ביחס להפגת דאגתה כשנסעה מביתה ביום השבת ודואגת לשלום ילדיה הקטנים שהשאירה מאחוריה בבית, ועיין עוד בדברי החלקת יעקב שהובאו בשמירת שבת כהלכתה לב הערה פב.
^ 15 יש להטעים עוד את הקשר שבין היולדת לחייל, לפי הסברו של הרב מרדכי הלפרין (אסיא נ"ה) (הובא במאמרו של הרב רא"ם הכהן), לדינה המיוחד של היולדת, ולפיו לפיו אין ללמוד מדין היולדת ליתר החולים כולם. הרב הלפרין הסביר בדעת הרמב"ם כי החשש המיוחד המצוי ביולדת שמא תיטרף דעתה מרוב פחד, נובע מכך שאנו זקוקים לשיתוף פעולה מצידה בעת הלידה. "ההשפעה המיוחדת של מצבה הנפשי של יולדת על שיתוף הפעולה שלה החיוני ללידה תקינה - הינה מיוחדת לתהליך הלידה", (אסיא שם עמ' 60). אין מדובר אם כן בהשפעת הפחד על בריאות החולה, אלא על כוחו המשתק העלול לעלות בדמים שעה שאנו זקוקים לצלילות דעתה ולשיתוף הפעולה מצידה. עיקרה של הערה זו שמעתי מאשתי מיכל שתחי'.
^ 16 לשון הרב צבי פסח פרנק בהסכמתו. הרב חרל"פ תיאר בהסכמתו את המחבר, הרב אלתר דוד רגשנברג, כ"חד חד מבני עליה שבישיבתנו מרכז הרב".
^ 17 סימן ו' העוסק בפיקוד הצבא, סעיף ה (עמ' טז) מלמד כי "צריכים למנות אדם שיחדיר בצבא רוח מלחמה". הדאגה לרוח הלוחמים חוזרת שוב בסימן טו העוסק בביאור אופן הנהגת המלחמה (שם סעיפים יא-טו, עמ' לט-מ), ובסימן כ סעיף ח (עמ' סד) בענין החובה להקפיד ו"להזהר שלא יגיע לאנשי הצבא שמועות תבוסתניות".
^ 18 "והענין להיות מחזירין מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או אירש אשה ולא לקחה או בנה בית ולא שכן בו וכן הירא מעברות שבידו, גם זה הדבר ראוי וכשר כי כל אלו בני אדם חלושים מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב חבריהם, וכענין שכתוב בפירוש ולא ימס את לבב אחיו..." ספר החינוך שם.
^ 19 "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה... שאחר שחזרו במלחמת הרשות כל החוזרים שהנשארים מתקנין את המערכות ופוקדין שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחורי כל מערכה שוטרים חזקים וכשילין של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור מן המלחמה הרשות בידם לחתוך את שוקיו מפני שתחילת נפילה ניסה... "
^ 20 "מצות לא תירא מהם", מורשה ז, עמ' 103-104. ראה שם ביאור דעות הראשונים האחרות בביאור ענינה של מצווה זו, שלדעת חלקם.
^ 21 וכפי שכתב הרב רא"ם הכהן (בהערה 8 לעיל) : "אחד מתפקידיו של הרב הצבאי הוא לדאוג לרוח הלחימה, ובודאי יש בזה גדר של פיקוח נפש".
^ 22 (הלכות מלכים ז, א)"אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה. ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה" . וכן כתב בפירוש הרדב"ז בפירושו שם שאין במינויו של כהן משוח מלחמה כל צורך וכל שליחות אחרת חוץ מהדיבור עם החיילים.
^ 23 כך בגמרא במסכת נזיר מז: הקובעת כי כשעומדים בפנינו כהן משוח מלחמה וסגן כהן גדול, מצילין תחילה את כהן משוח מלחמה: "אמר מר זוטרא: לענין החיותו - משוח מלחמה עדיף, מאי טעמא? דתלו ביה רבים". וכתב על כך הרב נריה (צניף מלוכה עמ' 199) כי "כל כך העריכו את השפעתו של משוח המלחמה על רוח הלוחמים עד שאמרו "דתלו ביה רבים, ופירש רש"י "דעביד מלחמה בשביל רבים" ובתוס' הרא"ש הוריות יג. כתב "לפי שהוא ראש עורכי מלחמה, וחיי ישראל תלויין בו".
^ 24 "במשוח מלחמה עצמו שאין בנו מתמנה תחתיו... לעניות דעתי טעם גדול יש בזה, והוא מפני שהוא צריך לדבר אל העם ולעודדם ולחזקם במלחמה, וחיי רבים תלויין בו, ודבר זה תלוי הרבה במדת השפעת אישיותו על העם, והלכך לא אמרינן בו שבנו קם תחתיו אף היכא שיש אחר גדול וטוב ממנו", בני ציון חלק ב' עמ' כו. ובדומה לכך כתב בתורה תמימה (שמות כט, ל): "ואפשר לומר משום דמעקרי פעולות משוח מלחמה להעריך דבריו לפני העם קודם המלחמה ולמנוע לצאת למלחמה את מי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולאמץ את לב הלוחמים שלא ירפו ידם ושלא יהיו החלשים ממסים את לב העם וכדומה מן הזריזות היתרות הדרושות להמצביא במלחמה ... ולכן מכיון דבתכונות וכשרונות האיש הזה תלוים עניני נפשות לכן אי אפשר להנחיל משרה זו מאבות לבנים, כי אולי לא ירצו הבנים פעולתם, ונמצא הצבור מסתכן על ידם, ולכן בכל פעם צריך לבחור איש המוכשר ומסוגל לזה בכל פרטיו". למעשה דברי חכמים אלו אינם אלא הרחבה של דברי הרדב"ז בפירושו לרמב"ם הלכות כלי המקדש על אתר. מדיוק לשונו של התורה תמימה משמע שהבין שאין תפקידו של המשוח מלחמה מתמצה רק בדיבור לפני העם, וראה על כך בהערה הבאה.
^ 25 כך דייקו רבים מלשון הרא"ש בנזיר מז:, כי כ"כל ערך המלחמה" נעשה על פיו. ראה על כך במשפט הצבא בישראל עמ' קד' מפי הרב קוק, כי משוח מלחמה הוא בעצמו לוחם: "הוא האחד מעורכי המלחמה, אם כן נחוץ לזה אדם שיודע לנהל תכסיסי מלחמה". ותלה בכך אף את הדין שאינו מוריש כהונתו לבנו, שכן העיקר במינויו זהו חכמתו המלחמתית: "כל העיקר זהו החכמה הלא הוא ראש עורכי המלחמה, ולפיכך אמרה תורה שבנו אינו יורש אחריו". כעין הסברו של הרב קוק, כמעט מילה במילה, כתב גם בערוך השלחן העתיד, (הלכות כלי המקדש כג, יח): "דעיקרו הוא הידיעה בטכסיסי המלחמה ובזה צריך חכמה גדולה". וראה עוד בבגדי כהונה, עמ' תכג', ובבאר מרים הלכות מלכים (ז, א עמ' ריח'), אשר הבחין בין דעת הרמב"ם לפיו עיקר מינויו להיות ראש מערכי המלחמה, לבין דעת הראב"ד והרדב"ז שלדידם 'כל דין הכהן אינו אלא לאמירה'. בחידושי בתרא לסוטה מב., כתב לסתור את הדיוק מדברי הראשונים הנ"ל כי שליחותו של המשוח מלחמה כללה דבר מה מעבר לדיבור לפני העם המתואר בדברי הרמב"ם. לטענת החידושי בתרא, מכיוון שבדבריו מחזק הכהן משוח מלחמה את מסירותם של החיילים, ומחזיר משדה המערכה כל מי שעלול להמיס את לבבם ולהחלישם, אכן נכון לראותו כמי שנושא בחלק גדול מהאחריות להצלחת הקרב. והשווה לדברי התורה תמימה בהערה הקודמת.
^ 26 ועיין באנציקלופדיה תלמודית ערך 'טעה בדבר מצוה' בדעות השונות בנוגע למקור הפטור אם זהו מדין אונס, גזירת הכתוב וכו', ואם נחשב כמי שעבר עבירה.