בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • מלוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

undefined
6 דק' קריאה
נאמר בפרשה, בתחילת הפסוקים של ברכות יעקב לבניו (בראשית פרק מט,ב):
"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"

ומובא על כך במדרש תנחומא, פרשת ויחי סימן ח:
"יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ שנאמר ויקרא יעקב אל בניו..., למה הדבר דומה? - לעבד שהאמינו המלך כל מה שבידו בא העבד למות קרא לבניו לעשותן בני חורין ולומר להם היכן דיתיקי שלהן והאוני שלהן, ידע המלך הדבר עמד לו למעלה הימנו ראהו אותו המלך והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להם התחיל מדבר העבד לבניו בבקשה מכם אתם עבדיו של מלך היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי, כך ויקרא יעקב אל בניו לגלות להן את הקץ נגלה עליו הקב"ה אמר ליה לבניך אתה קורא ולי לאו, שכן ישעיה אומר ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל (ישעיה מג) כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו בבקשה מכם הוו מכבדים להקב"ה כשם שכבדוהו אני ואבותי שנאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו, אמרו לו יודעין אנו מה בלבך ענו כולם שמע ישראל... (דברים ו), כיון ששמע מהם כך מיד וישתחוו ישראל על ראש המטה התחיל אומר בלחש בשכמל"ו ( = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") אמר הקב"ה כבוד אלוקים הסתר דבר כבוד מלכים חקור דבר (משלי כה) אין המדה הזו שלך הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר (משלי יא)".


וצריך להבין, מהמשל נראה שכשהעבד ראה את המלך התבייש ולא גילה מטסורין של מלך? ואם אכן העבד היה עבד נאמן כל כך שהאמינו המלך, מדוע מעל באמון ובקש לגלות לבניו דברים שבסתר שלא ראוי לגלותם? ועוד נאמר במשל שהעבד רצה להראות לבניו את ה"אוני שלהם" אלו שרות שחרור שלהם, ומנין לעבד שטרות שחרור לבניו, לכאורה העבד ידו כיד רבו, והוא ובניו עבדים הם לעולם? וכן צריך להבין את הנמשל, האם גילו הקץ הוא שחרור ח"ו ממלכו של עולם?

נראה לומר, שקץ הימין הוא תיאור המצב שבו ישראל יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכמלכים ביחס לאומות העולם, ובבחינת בנים למקום, אולם אנו לא מצפים ליעוד זה מפני שאנו רוצים בחרות לשם חרות, אדרבה אנו מבקשים להיות עבדי ה' ולעסוק בתורה ובמצוותיה, וכיון שאנו עושים רצונו של מקום, הקב"ה קורא לנו בנים, ומאפשר לנו לקיים את המצוות בשמחה, ולעסוק בתורה מתוך הרחבת הדעת, ועושה אותנו מלכים בארץ. וכך כתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים:
"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה".


ולפי זה יעקב אבינו עליו השלום שהיה עבד נאמן למלכו להקב"ה, הקב"ה גילה לו את מסטורין שלו, ונתן לו לטעום מעין עולם הבא ביושבו בארץ מצרים, שנאמר "ויחי יעקב בארץ מצרים", והיו אלו שנותיו המאושרות ביותר. והוא המצב שיהיה לעתיד לבא בקץ הימין. ויעקב בקש להטעים הרגשה זו גם לבניו, הרגשת שמחה של שלמות, ואז הציץ עליו המלך מלכו של עולם, והתבייש ממנו מיראתו, ואמר לבניו כבדו אותו כשם שאני מכבדו, ובעומק הדברים יוכלו על ידי יראת ה' לחוש את מסתרי הקץ, כשם שהרגיש בכך יעקב, כי כגודל העבדות אליו כן זוכים לחרות עולם, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
כנראה שיעקב רצה לחסוך לבניו את כל העבודה הזאת שהוא התנסה בה עד שזכה לשלימותו, שאז גילה לו הקב"ה את מסתריו וסוד החרות, אולם הקב"ה הראה לו שאי אפשר לגלות זאת למי שלא עבר בעצמו את חווית העבדות.

מלכות יהודה ויוסף
בפרשה זו אנו לומדים שמלכות נתנה ליהודה וליוסף. ליהודה שנאמר: (בראשית פרק מט) "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף איביך ישתחוו לך בני אביך". ואמרו חז"ל (בראשית רבה, פרשה צט ד"ה ח הרי שמעון) "הרי שמעון ולוי יצאו אף הם פניהם מכורכמות, והיה מתירא יהודה שלא יזכור לו מעשה תמר התחיל קורא לו יהודה אתה יודוך אחיך, אמר לו הקב"ה אתה הודית במעשה תמר יודוך אחיך להיות מלך עליהם, ידך בעורף אויביך, זה דוד שהוא עומד ממנו, דכתיב ביה (שמואל ב כב) ואויבי תתה לי עורף".

כלומר, מפני מה זכה יהודה למלכות מפני ש"הודה" במעשה תמר. אנו לומדים מכאן את יסוד המלכות שנובעת מכוחות נפש של התגברות על היצר, וגבורה נפשית עד כדי מסירות נפש, שהרי תמר לא רצתה לגלות את קלונו של יהודה עד כדי נכונות למות על כך וחז"ל למדו מכאן "מוטב יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", ומכאן נבין כמה מסירות נפש היה כאן מצדו של יהודה להודות, הודאה זו הייתה יכולה להשפילו עד שלא ימצא לעצמו מקום בין אחיו, שבטי י-ה הקדושים, ואם בגלל מכירת יוסף "וירד יהודה מאת אחיו - שהורידוהו מגדולתו", כאן היה צפוי לירידה אחר ירידה, אולם דווקא מעשה זה של הודיה במסירות נפש העלה את קרנו בעוני אחיו שראו מזה שהוא מתאים למלכות.

וכן מצאנו שהובטחה מלכות ליוסף שהיה "נזיר אחיו" ו"משם רועה אבן ישראל" אמרו חז"ל בגלל שישב באתן קשתו שעמד בנסיון לכן זכה להיות רועה אבן ישראל.
וכן אמרו חז"ל על הפסוק "ויקראו לפניו אברך", (בראשית רבה, פרשה צ):
"ר' יודן בש' ר' בנימין בר לוי יוסף משלו נתנו לו, פה שלא נשק בעבירה ועל פיך ישק כל עמי (בראשית מא מ), צואר שלא דבק בעבירה וישם רביד הזהב על צוארו, ידים שלא משמשו בעבירה ויתן אותה על יד יוסף, גוף שלא דבק בעבירה וילבש אותו בגדי שש, רגלים שלא פסעו לעבירה יפסעו לקרוכין וירכב אותו במרכבת המשנה..., מחשבה שלא הירהרה אחר עבירה תבוא ותיקרא חכמה ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים".

היינו כיון שגילה מידה של התגברות עצמית, עד כדי מסירות נפש, שהרי בגלל מה שעשה הושלך לבית הסוהר, והיה צפוי למיתה, ואך משמים הצילוהו וזיכוהו במלכות.
שלמה כשירד ממלכותו נאמר שנשאר כמלך אפילו כשהוא על מקלו... הרעיון הוא שמי שהוא מלך הרי הוא ניכר כמלך אפיליו כשהוא רק עם מקלו בלבד...

מלכות דוד
דוד המלך נבחר למלך ומאז שנבחר זכה הוא וזרעו אחריו למלכות עולם, אולם אנו יודעים שמידתו המיוחדת הייתה שפלות "והייתי שפל בעיני", והיו "ידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליא לטהר אשה לבעלה".

אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, מפני שבעזרה נמצאים נוכח ה', ומי יכול להיות נוכח ה' ולשבת , רק מלכי בית דוד, שאין חשש שירגישו איזו גאוה מישיבתם בעזרה, ובישיבתם על כסא המלכות גופא הם מרגישים הרגשה של עבדות לעם בתוקף תפקידם לשם שמים.

מהלכות המלך
ההלכה החשובה ביותר שמלך ישראל צריך להיות זהיר בה, היא "לבלתי רום לבבו מאחיו", וכך כתב הרמב"ם הלכות מלכים פרק ב, הלכה ו:
"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה..., לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא...".

וכך נהג דוד המלך שאמר על עצמו "והייתי שפל בעיני", "ולבי חלל בקרבי", ומסופר על סדר היום של דוד המלך במסכת ברכות ג עמוד ב:
"דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד".


ולכאורה קשה וכי בעלות השחר בכל יום היה צריך לקבל חכמי ישראל להתייעצות בעניני המלכות?
אלא שכדי לעמוד לפני ה' בתפילה, צריך להרגיש כעומדים לפני המלך, כמו שכתב הרמ"א בתחילת השולחן ערוך, ועל אחת כמה וכמה, בעמדו לפני ה' בתפילה. וכדי לדעת כיצד לעמוד לפני המלך צריך לראות מלכים, כדי לדעת מהו כבוד מלך. אך דוד המלך שהיה בעצמו מלך כיצד יזמין לעצמו כבוד מלך מהו? ולכן היה צריך את חכמי ישראל שיבואו אליו, ואז יראה מה שנדרש ממלך, כמה עבדות יש בכך לעם.

כמו שאמרו חז"ל "איזהו מכובד המכבד את הבריות", וזה מפני שהמכבד את הבריות מראה שאינו חסר כבוד, וממילא הוא מכובד. כך גם המלך האמיתי הוא מי שממליך אחרים עליו, וזה מראה שהוא מלך על עצמו, שיכול אף למסור עצמו לאחרים, כל זה מראה על שליטה עצמית, ולכן הקב"ה נקרא מלך מלכי המלכים, "הממליך מלכים ולו המלוכה". וכך גם מידת מלך ישראל שממליך את העם עליו, וכל כולו עבד לעם כמו שכתב הרמב"ם, ולכן נצטווה לבלתי רום לבבו מאחיו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il