פרשת בהר, העוסקת בענין השמיטה והיובל, ונקראת בימי הספירה שהם הכנה לקבלת התורה, בחג השבועות זמן מתן תורתנו. ומסתמא יש שייכות לשמיטה אצל הר סיני. ויש לשאול מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
והנה התורה כבר קשרה את שני הענינים הללו, כפי שנאמר בראש הפרשה "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר", ועל זה כתב רש"י (ויקרא פרק כה פסוק א):


ועדין יש לשאול, מדוע בחרה התורה דוקא את הדוגמא הזאת של שמיטה כדי ללמדנו את החדוש הזה, שכל המצוות פרטותיהם וכללותיהם מסיני?
מובא ברמב"ן:


היינו, שמצוות השמיטה קשורה למתן תורה יותר מכל המצוות, ולכן נאמרה בפרשת משפטים שנאמרה בהר סיני, ולכן חזר על מצווה זו לאחר שנתן להם לוחות שניות, וכרת עמם ברית חדשה.

ויש לעיין בעומק המצווה הזאת והקשר שלה לסיני.
מובא במדרש (ויקרא רבה פרשה א):


שתי דרשות נאמרו על אותו פסוק "עושי דברו לשמוע בקול דברו", א. בענין שומרי שביעית, ב. ובענין מקבלי תורה בסיני. על שניהם נאמר גבורי כח, ועליהם נאמר שהם כמלאכים, כפי שנאמר בתחילת הפסוק "ברכו ה' מלאכיו".
ואמרו עוד בגמרא (שבת דף פח עמוד א):


נראה לומר, שהצד השווה בשניהם, שהם מקבלים על עצמם דבר שאינו מקובל על פי כללי ההיגיון, אין בו טעם ודעת, רק מתוך אמונה צרופה בבורא עולם, שרוצה בטובת ברואיו. כך קבלו תורה בלא שידעו מה כתוב בה, וכך שמטו שדותיהם מתוך בטחון בקב"ה שידאג לפרנסתם, לשון המדרש שרואה שדהו הפקר "ושותק", מלמדת על קבלת הדברים בשתיקה ומתוך שויון נפש, המורה על בטחון מוחלט בקב"ה.

ובזכות שקבלו את התורה מתוך אמונה שכזאת, שהקדימו נעשה לנשמע, זכו שנתנה להם, והשיגו את טעמיה וטוב לקחה, שכן שני כתרים נתנו להם, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, המרמזים לקיום הדברים ולהבנתם.

להלן נביא דוגמא לכך מקבלת התורה של רבא, ומישוב הארץ של ר' זירא.

מובא בגמרא שם:

מעשה זה מראה לנו בעליל הבדלי גישות לתורה, והשפעתן על לומדיה. אותו מין שלא קבל התמסרות כזאת לתורה, בחינת נעשה ונשמע, לא זכה להאמין ולקבל תורה שבעל פה, וכפר בה. לעומתו רבא שהתמסר לתורה בכל לבו, לא הרגיש שהוא מפסיד משהו מזה, אדרבה חביבין עליו דברי תורה, לכן זכה להשיג תורה שבעל פה, וזהו תומת ישרים תנחם.

כמו כן מובא בגמרא כתובות דף קיב עמוד א, בענין ישוב הארץ:

וכיון שר' זירא מסר נפשו על ישוב ארץ ישראל, זכה להתישב בה.

שפת אמת על שמיטה ויובל
מובא בשפת אמת פרשת בהר (שנת תרמ"ג):


רצונו לומר, שישראל אמרו בסיני "נעשה ונשמע", ובזה קבלו על עצמם לעבוד את ה' בחינת עבד ובחינת בן. והראשון מביא את השני, היינו שע"י שהוא מקיים "נעשה" להיות "עושי דברו", שעובד את ה' בבחינת עבד, זוכה ל"נשמע", להשיג את רצונו יתברך, ו"לשמוע בקול דברו", הקול הוא שורש הדבור, ולשמוע את הקול היינו להשיג את שורשי המצוות. והנה בפרשה זו נאמר כמה פעמים (ויקרא פרק כה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם". וזה מתאים לקיום השמיטה, שקיומה הוא בבחינת עבד "עושי דברו", אולם ביובל נאמר (ויקרא פרק כה) "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו". היינו בחינת החירות כבן היודע מה רצון אביו. ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וביובל נאמר (ויקרא פרק כה) "והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם". השופר משמיע קול פשוט שהוא שורש הדבור, וזהו קיום ה"לשמוע לקול דברו".