(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא -
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע... או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה... והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא...".

ר' יונתן - מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:

1. בן עזאי - (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה  (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים... איל וצבי ויחמור...".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ...".

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה -
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה -
3. בטמאות וטהורות – רבי - שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע... או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה... והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא... או בבהמה טמאה... ואכל מבשר זבח השלמים... ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים... כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:

1. יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.
2. כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת -
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל - מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.

[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים -
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.

2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא: 8-)