^ 1. מדין "בל תאחר", כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רנז סע' ג).
^ 2. עיינו בשו"ת מהרלב"ח (סי' ד הובא בשיירי כנסת הגדולה, יו"ד סי' רנח הגה"ט לד). עיינו מה שכתב שו"ת מהרש"ך (ח"ב סימן קמד, הובא שם הגב"י נא): "כי יען כי זה הקנס הוא קנס גדול מבהיל, לגבי דידי אין הדעת סובלתו, ויפרע מחציתו וישאל על נדרו, ויתחרט לפני שלשה שיתירו לו ליפטר מן השארית". יש להעיר כי, מדברי מהרש"ך נלמד שהוא חולק על דברי המהר"ם מינץ שיובאו לקמן, שאי אפשר להישאל על קנס לצדקה, שהרי שם עוסק במי שקיבל על עצמו קנס אם יעבור על איסור ולא יציית לפסק הדין, ובכל זאת, הוא כותב שניתן להתיר את הנדר.
^ 3. עיינו מה שכתב ה"בינת אדם" (שער איסור והיתר סי' עה אות צה) בסוף דבריו, לאחר שמסקנתו הייתה להתיר את הנדר: "וליתר שאת לתקן הדבר מעבר ועל להבא שמא מה שנתחייב כבר לצדקה אין לו היתר בכן מסר מודעה לפנינו בזה הלשון אם לא הותר נדר של צדקה ואם כן חייב אני מעבר וגם להבא אתחייב אזי אני מוסר מודעה שכל צדקה שאתן אני או אשתי וכן מה שאני מפרנס בני הקטנים וכן כל דבר שנקרא צדקה יהיה לתשלום נדר זה ולרווחא דמילתא בכל ערב ראש השנה או בכל עת שירצה יתיר לו נדר זה". עיינו באריכות בספר "הלכות מעשר כספים" (פרק יא). ה"בינת אדם" הזכיר בניו הקטנים, אבל ודאי שאין כוונתו קטנים ממש, שהרי הוא בעצמו ב"חכמת אדם" (כלל קמד אות יא) פסק שבניו הקטנים אינם בכלל צדקה, ואולי זו ט"ס.
^ 4. שו"ע יו"ד (סי' רג סע' ג). במקרה דנן, שההתחייבות לצדקה נעשתה בדרך של קבלת קנס על עשיית איסור, פסק המהר"ם מינץ (תשובה עג) שאין להתיר כלל נדר זה, משום שחל בזה דין 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' (אלא שיכול לתת דבר אחר לצדקה חילופיו). פסק זה הובא להלכה ב"חכמת אדם" (כלל ק סעיפים יב, כד-כה). לעומת זאת, מהר"י מרגלית, בדברי שאלתו למהר"ם מינץ, נקט בפשטות שניתן להתיר את הנדר. מחלוקת זו הובאה ב"כנסת הגדולה" ("שיירי כנסת הגדולה" סי' רנח הגהת הטור כח). מדבריו של בעל "כנסת הגדולה", וכן מסתימת בעל "ערוך השולחן" (ראה בהלכות נדרים, הנדפס מחדש, סי' רלט סע' נו) נראה שחידוש זה של המהר"ם מינץ אינו מוסכם להלכה וכן ראה לעיל הערה 2. לעומת זאת, בשו"ת "שמן המור" (יו"ד סי' ג), נראה שמצדד כמהר"ם מינץ, ואף מדייק מלשון השו"ע כדבריו, עי"ש. אמנם, אף אם נפסוק כדברי המהר"ם מינץ, הרי שאפשר לצדד שהנדר לא חל, וזאת משתי סיבות. ראשית, החיוב לצדקה נעשה בתורת תנאי, וממילא חל כאן דין אסמכתא. הגהות אשר"י (סנהדרין פ"ג ס"ק ז) נקט בפשטות, שנדר שנעשה בתור קנס לא חל, משום שאסמכתא לא קונה. לכן, מי שנדר לתת לצדקה אם ישחק בקוביא ועבר על נדרו, פטור מלתת. לעומת זאת, בתשובות מהר"ם מרוטנבורג (הובא במרדכי מגילה סי' תתכה) נקט בפשטות שהנדרחל וחייב לשלמו וכן פסק בתשובות הרשב"א (מיוחסות, סי' קפג). להלכה פסק המחבר בהלכות צדקה (שו"ע יו"ד סי' רנח סע' י) כדעת המהר"ם. לעומת זאת, בהלכות תענית, (שו"ע או"ח סי' תקסב סע' יג), המחבר חילק בין תנאי על 'דבר הרשות' ובין תנאי על 'דבר מצוה'. האחרונים האריכו בישוב הסתירה לכאורה בפסקי השו"ע. מכל מקום, כאן שמדובר בדבר מצווה, בודאי שלהלכה החיוב חל (עיינו שו"ת חת"ס (יו"ד סי' רמב), "ערוך השולחן" (יו"ד סימן רנז סעיף לג), ועיין גם "משנה ברורה" (שו"ע או"ח סי' תקסב ס"ק נא). מכל מקום, נראה שניתן לצרף את השיטות שסוברות שחל כאן דין אסמכתא, על מנת להקל בנדון דידן. שנית, בשו"ת "תומת ישרים" (סי' סג), הביא תשובה מחכם אחד, שכל הדין שאי אפשר להתיר את הנדר עד שיחול, הוא כאשר האדם חפץ בקיום תנאו וקיום נדרו, אבל כאשר אדם נודר להרחיק הדבר מעצמו, ניתן להתיר, משום שעיקר הנדר לא צריך התרה משום נדרי זירוזין. ה"תומת ישרים" עצמו חולק על חידוש זה (סי' סד), שתי הדעות הובאו ב"שיירי כנסת הגדולה" (יו"ד סימן רכח הגהת הטור כג). החזו"א (סימן קמג אות א) הביא את תשובת הרשב"א לגבי מי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעשה עבירה פלונית (מיוחסות רנה) וציין שלפי דעת הר"ן בדין המדיר את אשתו ועברה על נדרו, נדר זה אינו חל מדין נדרי זירוזין. אף בשאלה זו, נפסק להלכה להחמיר. תשובת הרשב"א נפסקה להלכה בשו"ע (יורה דעה רח, ב), אך ניתן לצרף את דעת הר"ן להקל.
כעין דברינו אלה, ראה גם בשו"ת הרב"ך (לרבי בנימין כהן, תלמיד מהר"ם זכות) תשובת ר' ישראל ברכיה, מרבני איטליה, (סי' לח) לגבי חבורה שקיבלה על עצמה לקום השכם בבוקר ולא עמדה בכך: "והוי כנדרי שגגות דמעיקרא סברי למיכף ליצרייהו ואשתכח השתא דיצרייהו כייף להו וכל שהנדר טעות מקנס נמי פטורים... דהקימה בהשכמה כ"כ בקיץ ובחורף דבר קשה הוא אפילו לפרושים, כ"ש להדיוטות העצלים..." דון מינה ואוקי באתרה. יש להעיר, שבנדר של צדקה באסמכתא, שלא נוגע לדבר איסור, פסק בשו"ת "אבני נזר" (יו"ד רצז) שיש להקל להתיר אף שלא מדוחק, על פי תשובת הרשב"א לגבי בשר ויין. ראיתו זו של ה"אבני נזר" תמוהה לכאורה, שכן שם הרשב"א איננו דן בנדר אסמכתא של צדקה, אלא בקנס בעלמא, ואילו בנדר אסמכתא של צדקה, יתכן שדינו כמו נדר צדקה רגיל. עיינו בשו"ת "שואל ומשיב" (מהדו"ק, ח"א סי' עב), שכתב את החילוק הזה בדעת הרשב"א, עיי"ש באורך בכל התשובה וכן בשו"ת "שמן המור" (שם) וצ"ע.
^ 5. מקור דין זה הוא מדברי הרמב"ם בסיום הלכות נדרים (פרק יג הלכה כה), אולם מצאנו מחלוקת בביאור ה"דוחק". ה"בינת אדם" (שער איסור והתר סימן עה אות צה) צידד להתיר במקרה "שהשואל אינו עשיר ותלי ביה טפלי ויושב ולומד היינו דוחקא" וכן כתב בשו"ת "בית יצחק" (יו"ד ח"ב סימן עח אות ג): "ולבי אומר לי דהיכי שיש מצוה בהתרתו בכגון שהעני הנודר או שנחלה או שלא יהיה לו שלום בית על ידי כן, יש מצוה בהתרה או שצריך המעות לקרוביו". לעומת זאת, בעל "ערוך השולחן" (יורה דעה, סימן רנח סעיף כג) הקל יותר וכתב "ודע שכתבו בשם רדב"ז שהחכם המתיר נדר של צדקה ראוי לעונש שמפסיד לעניים ואני אומר דוודאי אם הוא אמוד אלא שחוזר בו מפני שהוא כילי או טעם אחר וודאי ראוי לעונש ומי יזדקק להתרת נדר כזה אבל אם החכם רואה שכבדה עליו לשאת משא זו וזה הנודר נדר בחפזו בלי מתינת הדעת וודאי מצוה להתיר לו והכל לפי העניין". וכן מצאנו בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' סז).
^ 6. להלכה נפסק, שכאשר אדם נודר על תנאי, אין להתיר את הנדר עד שהתנאי מתמלא. לפי זה לכאורה אין אפשרות להתיר את הנדר לעתיד, אלא רק לאחר מעשה העבירה. מכל מקום, בנדון דידן נראה שאפשר להקל ולהתיר את הנדר כבר עכשיו וזאת מכמה סיבות: א. לכאורה היה מקום לסבור, שאם הנודר יתיר את נדר הצדקה (במקרה של דוחק), הרי שעל ידי התרת חיוב הצדקה על העבר, הותר גם חיוב הקנס על העתיד. סברה זו הובאה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן קפא): "צ"ע אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט וא"כ בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא יש לדחות הותר הראשון הותרו כלם כיון שאינם יכולי' לחול עד שיחול הראשון תחלה וצ"ע הר"י ברבי אברהם". בביאור דברי הריצב"א, שמצדד להתיר, רק משום 'הותר הראשון הותרו כולם', ולא משום 'הותר מקצתו הותר כולו', עיין במה שכתבו המהר"א מטיקטין (הובא ב'קובץ מפרשים מכת"י, שו"ע מהדורת פרידמן), וכן הרב הוטנר בספרו 'תורת הנזיר' (פ"ג). אם כן, צד זה של ההיתר נשאר בספק. לעומת זאת, עיין ב"שיירי כנסת הגדולה" (סי' רכח, הגהת הטור כד-כו), שמדברי הרדב"ז נראה שמכריע שניתן להתיר את כל הנדרים בבת אחת וצ"ע.
אמנם, ספקו של הריצב"א הובא בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' עג) והוא חידש שכל הספק של ריצב"א הוא רק באדם שנדר שלא לעשות איסור, ומלבד נדר זה, גם נדר שבכל פעם שיעבור על נדרו, ייתן קנס לצדקה. במקרה זה, נדר הקנס הוא עצמאי, ובאמת אין להתיר אותו מראש כפי שביארנו. אכן, במקרה שהאדם הזכיר רק את הקנס, הרי שאנו מפרשים דבריו שהנדר והקנס הם "בחדא מחתא", כלומר, הוא נדר שלא לעשות איסור והקנס מחזק את הנדר הראשוני. במקרה זה, הוא יכול להתיר את הנדר הראשון, וממילא הוא ייפטר לגמרי מהקנס. חידושו זה של המהר"ם מינץ הובא להלכה בש"ך (שו"ע יו"ד סי' רלט ס" קכב) וב"חכמת אדם" (כלל ק' סעיפים כד-כה), וכן ב"בינת אדם" (שם, ראה לעיל הערה 5), ובשו"ת "רב פעלים" (יו"ד ח"א סי' לט). ב. צד שני להיתר, מתבסס על חידושו של מהר"ם חביב, שהנודר בתנאי יכול לבטל את הנדר לפני קיום התנאי, מדין "אתי דיבור ומבטל דיבור". צד זה הביא ה"רב פעלים" (שם) לצרף לדעת לדברי המהר"ם מינץ המוזכרים באות הקודמת, על מנת לאפשר את ההתרה גם לפני קיום התנאי.
לצדדים אלו, ניתן לצרף את שני הצדדים הנוספים שהבאנו בהערה לעיל, שהנדר מעיקרא לא חל משום אסמכתא או משום נדרי זירוזין ונדרי שגגות. ראה גם ב"חבל יוסף" ("חדרי דעה" סי' רל"ט על דברי הש"ך ס"ק כט), "סלסלות יוסף" (סי' לא, יוסף אברהם צינוביץ אב"ד לומזא, תרצ"ז ובשו"ת "דברי יהודה", יהודה ליב אב"ד אוסטרוב, ורשא תרס"ד סי' י).
^ 7. ה"תרומת הדשן" (ח"ב סי' קצב) כתב: "דחכמים גזרו שלא להתיר שום נדר שיוכל לבוא שום מכשול ותקלה מן ההתרה", וכן פסק מהרש"ל (יש"ש יבמות פי"ג סימן ט"ז), וכן פסק המחבר (שו"ע יו"ד סי' רכח סע' טו) והרמ"א (שם בסי' רל). אכן, ראה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרצו, הביאה הב"י בסוף סימן רכח, והש"ך שם ס"ק פג) שקהל שכללו בחרם שמי שישחוק בקוביא יהיה בנידוי, מותר להתיר את החרם הזה, כיון שאין היתר זה בגוף האיסור ממש כגוף השחוק אלא הקנס הוא שמתירין. לפי זה, לכאורה היה מקום לומר שניתן להתיר את הקנס, ואין זה נחשב כהתרה שיבוא ממנה מכשול. אמנם, לפי מה שבארנו לעיל על פי דברי המהר"ם מינץ, הרי שההתרה היא על עצם האיסור, וזה ודאי לא ניתן לעשות. לכן, הציע מו"ר הגרז"נ גולדברג (וכן מצינו בשו"ת הרב"ך, שהובא לעיל בהערה 4) שלאחר ההתרה, הנודר יקבל על עצמו נדר נוסף, שהוא מעריך שיועיל יותר להימנע מהאיסור, ובאופן זה, ניתן להתיר את הנדר הראשון.
^ 8. עיקר הטעם שצריך לפרט את הנדר, הוא שמא הנדר הוא על דבר איסור. כאן שהנדר הוא על דבר איסור, אלא שהוא מקבל על עצמו מיד נדר חדש, ממילא אין כל מקום לדין זה, ובודאי שכאן מפרט את כל הנדר, אלא שלא מפרט על איזה חטא בדיוק קנס את עצמו, נראה שאין כאן כל חשש.
^ 9. בנוסחים שלפנינו, המודעא כוללת אף נדרי מצווה, מלבד "נדרי תענית בשעת מנחה". כפי שנפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סי' ריא סע' ב), ניתן לסמוך על המודעא רק אם לא זכר אותה בשעת הנדר.
^ 10.בשו"ע (יורה דעה סימן ריא, סעיף ב', וכן בסעיף א' ברמ"א) נפסק שיש לחוש לדעות הסוברים שאין המודעא מועילה לבטל הנדר אלא אם מזכיר את המודעא מיד אחרי הנדר. בשו"ת "תשורת ש"י" (ח"א סי' תקפז) הביא את קושיית ה"ברכי יוסף", שבשו"ת "אבקת רוכל" (סימן קעו כתב מרן שאפשר לסמוך על המודעא. בישוב הדבר כתב ה"תשורת ש"י" שלכתחילה אין לסמוך על המודעא כאשר ניתן לעשות התרת נדרים, והוא דבר שיש לו מתירין. לעומת זאת, בנזירות שמשון, שבזה עסקה התשובה ב"אבקת רוכל", וכן בנדרי צדקה שאין להתיר אלא מדוחק, אז ניתן לסמוך על המודעא. אף הגרש"ז אוירבך הסתפק להתיר ("מנחת שלמה" סימן צא אות כ) במקרה שקיבל עליו צדקה, ולא הזכיר בפירוש לשון נדר, שמא אז ניתן לסמוך על המודעא. למעשה מסיק ה"תשורת ש"י" שאין להסתפק במודעא, ויש גם לעשות התרת נדרים, וכן כתב רבי בנימין כהן בתשובתו לפסקו של ר' ישראל ברכיה שהוזכר לעיל, שיש לחוש לעשות לכתחילה התרת נדרים, וממילא יש לכתחילה גם לקבל נדר חדש כמו שהתבאר.
ה"תשורת ש"י" מקל גם לסמוך על כל נדרי, אך עיינו ב"ערוך השולחן" (או"ח תריט סעיף ג) שאין לסמוך על כל נדרי, כיון שהיא נוסחא קבועה לא שייך לגביה שכחה וכן האריך בהלכות נדרים הנדפס מחדש (סוף סי' ריא).