ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
הָרְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע, כְּבָר חָמְרוֹ נוֹדָע, וְגֹדֶל עֲנָפָיו כִּי רַבּוּ מְאֹד, עַד שֶׁכְּבָר גָּזְרוּ אֹמֶר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמַּאֲמָר שֶׁכְּבָר הִזְכַּרְתִּי (בבא בתרא קסה ע"א), "וְכֻלָּם בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע", וְאָמְרוּ (ערכין טו ע"ב), "הֵיכִי דָמֵי אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע? כְּגוֹן דְּאָמַר הֵיכָא מִשְׁתַּכַּח נוּרָא אֶלָּא בֵּי פְּלַנְיָא",* אוֹ שֶׁיְּסַפֵּר טוֹבָתוֹ לִפְנֵי שׂוֹנְאָיו, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִים דְּבָרִים קַלִּים וּרְחוֹקִים מִן הָרְכִילוּת, הִנֵּה בֶּאֱמֶת מֵאָבָק שֶׁלּוֹ הֵם.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הַרְבֵּה דְרָכִים לַיֵּצֶר. אֲבָל כָּל דִּבּוּר שֶׁיּוּכַל לְהִוָּלֵד מִמֶּנּוּ נֶזֶק אוֹ בִּזָּיוֹן לַחֲבֵרוֹ, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע הַשָּׂנאוּי וּמְתֹעָב לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁאָמְרוּ עָלָיו (שם), "כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע-כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר", וּקְרָא כְּתִיב (תהלים קא, ה), "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית".
'נקיות' באיסורי נקימה ונטירה
גַּם הַשִּׂנְאָה וְהַנְּקִימָה קָשֶׁה מְאֹד לְשֶׁיִּמָּלֵט מִמֶּנָּה לֵב הוּתַל* אֲשֶׁר לִבְנֵי הָאָדָם, כִּי הָאָדָם מַרְגִּישׁ מְאֹד בְּעֶלְבּוֹנוֹתָיו, וּמִצְטַעֵר צַעַר גָּדוֹל. וְהַנְּקָמָה לוֹ מְתוּקָה מִדְבַשׁ, כִּי הִיא מְנוּחָתוֹ לְבַדָּה.
עַל כֵּן לְשֶׁיִהְיֶה בְכוֹחוֹ לַעֲזוֹב מַה שֶׁטִבְעוֹ מַכְרִיחַ אוֹתוֹ, וְיַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו וְלֹא יִשְׂנָא מִי שֶׁהֵעִיר בּוֹ הַשִּׂנְאָה וְלֹא יִקֹּם מִמֶּנּוּ בְּהִזְדַּמֵּן לוֹ שֶׁיּוּכַל לְהִנָּקֵם, וְלֹא יִטֹּר לוֹ, אֶלָּא אֶת הַכֹּל יִשְׁכַּח וְיָסִיר מִלִּבּוֹ כְּאִלּוּ לֹא הָיָה – חָזָק וְאַמִּיץ הוּא, וְהוּא קַל רַק לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, לֹא אֶל שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר* אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם*. אָמְנָם גְּזֵרַת מֶלֶךְ הִיא, וְהַמִּקְרָאוֹת גְּלוּיִים בָּאֵר הֵיטֵב, אֵינָם צְרִיכִים פֵּרוּשׁ, "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז). "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (שם פסוק יח).
וְעִנְיַן הַנְּקִימָה וְהַנְּטִירָה יָדוּעַ, דְּהַיְינוּ, נְקִימָה – לִמָּנַע מֵהֵיטִיב לְמִי שֶׁלֹּא רָצָה לְהֵיטִיב לוֹ, אוֹ שֶׁהֵרַע לוֹ כְּבָר. וּנְטִירָה – לְהַכִּיר בְּעֵת שֶׁהוּא מֵיטִיב לְמִי שֶׁהֵרַע לוֹ אֵיזֶה זִכָּרוֹן מִן הָרָעָה שֶׁעָשָׂה לוֹ. וּלְפִי שֶׁהַיֵּצֶר הוֹלֵךְ וּמַרְתִּיחַ אֶת הַלֵּב, וּמְבַקֵּשׁ תָּמִיד לְהַנִּיחַ לְפָחוֹת אֵיזֶה רֹשֶׁם אוֹ אֵיזֶה זִכָּרוֹן מִן הַדָּבָר, וְאִם לֹא יוּכַל לְהַשְׁאִיר זִכָּרוֹן גָּדוֹל, יִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁאִיר זִכָּרוֹן מוּעָט. יֹאמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל לָאָדָם, אִם תִּרְצֶה לִתֵּן לָאִישׁ הַזֶּה אֶת אֲשֶׁר לֹא רָצָה הוּא לָתֵת לְךָ כְּשֶׁנִּצְרַכְתָּ, לְפָחוֹת לֹא תִּתְּנֵהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, אוֹ אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָרַע לוֹ, לְפָחוֹת לֹא תֵּיטִיב לוֹ טוֹבָה גְדוֹלָה, וְלֹא תְסַיְּעֵהוּ סִיּוּעַ גָּדוֹל. אוֹ אִם תִּרְצֶה גַּם לְסַיְּעוֹ הַרְבֵּה, לְפָחוֹת לֹא תַעֲשֵׂהוּ בְּפָנָיו, אוֹ לֹא תָשׁוּב לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ וְלִהְיוֹת לוֹ לְרֵעַ. אִם מָחַלְתָּ לוֹ – שֶׁלֹּא תֵרָאֶה לוֹ לְאוֹיֵב, דַּי בָּזֶה, וְאִם גַּם לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ תִרְצֶה – אַךְ לֹא תַרְאֶה לוֹ כָּל כָּךְ חִבָּה גְדוֹלָה כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִמִּינֵי הֶחָרִיצוּת שֶׁבַּיֵּצֶר, מַה שֶּׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל לְפַתּוֹת אֶת לִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם. עַל כֵּן בָּאָה הַתּוֹרָה וְכָלְלָה כְּלָל שֶׁהַכֹּל נִכְלָל בּוֹ (ויקרא יט, יח), "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כָּמוֹךָ בְּלִי שׁוּם הֶפְרֵשׁ, כָּמוֹךָ בְּלִי חִלּוּקִים, בְּלִי תַּחְבּוּלוֹת וּמְזִמּוֹת, כָּמוֹךָ מַמָּשׁ.
'נקיות' באיסורי השבועה
אוּלָם הַשְּׁבוּעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַסְּתָם – כָּל שֶׁאֵינוֹ מִן הַהֶדְיוֹטוֹת נִשְׁמָר מֵהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם מִפִּיו לְבַטָּלָה, כָּל-שֶׁכֵּן בִּשְׁבוּעָה, יֵשׁ עוֹד אֵיזֶה עֲנָפִים קְטַנִּים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מִן הַחֲמוּרִים יוֹתֵר, עַל כָּל פָּנִים רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת נָקִי לִשָּׁמֵר מֵהֶם, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (שבועות לו ע"א), "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָאו* – שְׁבוּעָה וְהֵן* – שְׁבוּעָה. אָמַר רָבָא, וְהוּא דְאָמַר, לָאו לָאו תְּרֵי זִמְנֵי,* וְהוּא דְאָמַר, הֵן הֵן תְּרֵי זִמְנֵי", וְכֵן אָמְרוּ (בבא מציעא מט ע"א), "וְהִין צֶדֶק" (ויקרא יט, לו) – "שֶׁיְּהֵא לָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק וְהֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק".
___________________________________
הֵיכָא מִשְׁתַּכַּח נוּרָא אֶלָּא בֵּי פְּלַנְיָא – תרגום: היכן מצויה אש? בבית פלוני (משמעות הדברים היא שפלוני עשיר ומרבה בסעודות ומשתאות). לֵב הוּתַל – הלב המתפתה. שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר – בני אדם, שנפשותם שוכנת בגוף חומרי [מלבי"ם איוב ד,יט]. אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם – בני אדם יסודם מעפר. לָאו וְהֵן – אמירת לא או כן. תְּרֵי זִמְנֵי – פעמיים רצופות.
פרק י"א כו חשוון
ביאורים
יש רמות שונות של שנאה. למשל, אם מישהו אומר שהוא 'שונא שניצלים', הוא בעצם אומר שהוא אינו מוכן להתקרב אליהם ובטח שלא לטעום אותם. שנאה קשה כזו יכולה להיות גם כלפי אנשים. יש אנשים שאנחנו לא מוכנים להתקרב אליהם. משנאה חמורה כזו מובן שצריך להשתחרר, אך עלינו להתנקות גם משנאה קלה יותר. השנאה היא בלב. בדרך כלל אנשים לא יבטאו את שנאתם בגלוי אלא יסתירו אותה. אדם לא יספר על שנאותיו לסביבתו, ואף יאמר שהוא אינו שונא את חברו. גם בינו לבין עצמו לא יודה שהוא שונא אותו, אלא ייתן הסברים שונים. ואמנם השנאה היא בלב, והיא רגש פנימי, אך היא מולידה מעשים. המעשים אינם מראים בהכרח את השנאה, אך הם נובעים ממנה, והם מלֻווים בתירוצים שונים ומגוונים. הנקימה והנטירה, למשל, הם מעשים כאלה.
אדם שנוקם בחברו, ואינו מוכן להשאיל לו חפץ מכיוון שגם חברו לא סייע לו כשהיה זקוק לעזרתו, עושה זאת מתוך שנאה גם אם הוא חושב שהוא צודק. השנאה מצטיירת בעינינו כתכונה השייכת לרשעים או כלפי הרשעים, אך הרמח"ל מלמד אותנו שגם מעשים הנראים בעינינו כפעוטים וחסרי חשיבות יכולים לנבוע משנאה.
כך גם הנטירה. אדם שלא מוכן לשכוח התנהגות רעה של חבר כלפיו, וכל התייחסות אליו תלווה בפרצוף חמוץ או בעקימת אף – עושה זאת כתוצאה משנאה כלפיו.
אולי יהיו לו תירוצים טובים. הוא חושב שהוא עושה זאת כדי לחנך אותו, שלא יתנהג כך פעם נוספת כלפיו או כלפי אחרים. בכל מקרה, תירוצים לא מתקבלים ולא זו הדרך. בסופו של דבר ההתנהגות הזו נובעת מתוך ריחוק מאותו אדם וחוסר רצון להתקרב אליו. בכל פעם שנפגשים בו, במקום לראות אותו, את האישיות שלו, זוכרים רק את המעשה השגוי שעשה בעבר. התנהגות כזו לא מאפשרת גישור וחיבור.
הרחבות
•חומרתו של איסור לשון הרע והדרך להינצל ממנו
כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע — כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר. בסוף הלכות טומאת צרעת, מדגיש הרמב"ם עד כמה דיבור של לשון הרע חמור, וממנו עובר לתאר איך האדם צריך להיזהר מחברתם של 'הלצים הרשעים': "לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים... ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם... ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר" [הלכות טומאת צרעת טז, י].
התיקון לנגעים אלו של לשון הרע ועיסוק בדברי הבאי, מופיע בהרחבה בדברי החפץ חיים שכתב: "הנה יש עוד תקון כללי המיוחד לפגם לשון הרע והוא למוד התורה. כמו שכתוב בערכין [טו:], אמר רב חמא בן רבי חנינא, מה תקנתם של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר [משלי טו, ד], "מרפא לשון עץ חיים". ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר [משלי ג, יח], "עץ חיים היא למחזיקים בה. ומה שאמר הפסוק בלשון עץ חיים, משום [משלי יח, כא] ד"המות והחיים ביד לשון", ואם כן מי שמספר לשון הרע קנה לו המות הנצחי. להכי יעצו הכתוב, דמי שרוצה לרפאות את לשונו, יאכל מעץ החיים דהוא התורה, ואכל וחי לעולם" [שמירת הלשון, שער התורה א].
להצלחת משה בן יעקב הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
