ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל
הסוגיה שנעסוק בה היום קשורה לסוגיה הראשונה שבה עסקנו במסכת זו בדין שניים אוחזים בטלית
אומרת הברייתא 1 :
" תנו רבנן: שנים אדוקין בשטר, מלוה אומר: שלי הוא, ונפל ממני, ומצאתיו. ולוה אמר: שלך הוא, ופרעתיו לך. יתקיים השטר בחותמיו, דברי רבי. רבי שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו".
שטר שאינו מקוים
מבאר רב נחמן בגמרא 2 כי רבי ורשב"ג נחלקו בגדר קיום שטרות, כלומר האם המלווה צריך להביא עדים שיעידו שהשטר הוא שטר טוב. רשב"ג אומר שדין קיום הוא רק במקרה שהשטר הורע על ידי טענת הלווה שטען שהשטר מזויף אך אם לא הורע אין צורך לקיימו, על כן במקרה שהלווה מודה שהשטר טוב אך מוסיף לטעון שפרע את החוב חייב לשלם שכן למלווה יש טענה כנגד הלווה "שטרך בידי מאי בעי", אם אכן פרעת מדוע השטר נשאר אצלי. אך רבי חולק ואומר כי שטר שאיננו מקוים אינו שטר כלל והרי הוא כחרס בעלמא, על כן כאשר הלווה אומר שהשטר אמיתי אך טוען שפרע את החוב נאמן, בסברת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" שכן ללא הודאתו השטר אינו שווה מאומה ורק על ידי הודאתו השטר מהווה ראיה למלווה, ע"כ נאמן ג"כ לומר שהשטר פרוע, מטעם "הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אלא אם כן המלווה קיים את השטר ובאו שניהם לבי"ד אדוקים בשטר (מקרה מיוחד, עלול לקרות מתוך דין ודברים על החוב ומחלוקת האם כבר שילם לו בעת הדיון על החוב או לא) במקרה כזה עלינו לדון מי נחשב מוחזק בשטר כדי לדעת אם המלווה יכול להוציא מהלווה, שכן אם המלווה הוא המוחזק כיוון שהשטר מקוים יוכל להוציא כסף מהלווה.
טופס ותורף
ר' אלעזר אומר שרבי ורשב"ג מסכימים, שדין יחלוקו נאמר רק במקרה ששניהם אדוקים באותו חלק של השטר (בשטר יש שני חלקים, חלק אחד שכתוב בו השם של הלווה, המלווה, זמן ההלוואה סכום החוב וכו' חלק זה נקרא תורף, והטופס שבו, על פי הבנת רש"י, חוזרים על כל התוכן אך לא כותבים בו את הזמן שבו התבצעה ההלוואה) או בטופס או בתורף, אך אם אחד אוחז בטופס ואחד בתורף כל אחד נוטל את מה שאוחז, אחד יטול את התורף ואחד יטול את הטופס.
שיטת רש"י
נבאר את שיטת רש"י כפי שהבין אותו הרמב"ן, ביאור הדברים שהמלווה יכול לגבות מהלווה כיון שיש בידו או טופס או תורף וזהו שטר שלם, שכן בכל חלק של השטר כתובים כל הפרטים של השטר וממילא יש כאן מעין שני שטרות. הגמרא שואלת ומה יעשה הלווה עם חלקו וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך? ומשיבה שמועיל לדמיה (לשווי), כלומר יש הבדל בשווי שטר שיש בו זמן לשווי של שטר שאין בו זמן (שכן שטר שיש בו זמן אפשר לגבות מנכסים משועבדים וע"כ שטר עם זמן שווה יותר כסף).
נמחיש את הסברו של רש"י, לדוגמא - שטר שיש בו זמן שווה מנה, לעומת זאת שטר שאין בו זמן שווה שמונים. כלומר, גם לשטר ללא זמן יש ערך והוא מהווה ראיה שהלווה שילם או לא שילם (תלוי ביד מי השטר) את החוב כפי שטוען המוחזק בשטר.
אם כן, אומרת הגמרא שמי שמחזיק בשטר שכתוב בו זמן יש בידו שטר השווה מנה, והשטר ללא זמן שווה שמונים. על כן השטרות מתקזזים זה בזה וממילא יש נפק''מ ממונית ללווה באיזה חלק בשטר הוא מחזיק, שכן אם יש בידו את הטופס (השטר ללא הזמן) צריך לשלם בוודאות את עשרים (שהם ההפרש בין מחירי השטרות) ועוד חצי מהשווי של הטופס כלומר עוד ארבעים כיון ששניהם אדוקין יש ספק מי צודק על כן חולקים, סה"כ עליו לשלם שישים.
העולה מדברינו כי רש"י מבין שכל חלק בשטר יכול לשמש כשטר בפני עצמו והשטרות מתקזזים אחד בשני.
שיטת התוספות
התוספות חולקים על רש"י שהבין כי כל חלק מהשטר הוא כשטר בפני עצמו, ואומרים כי שטר שחסר בו חלק מהשטר אינו שטר טוב. בנידון דידן שניהם יחד מחזיקים בשטר אחד שאם נחלקהו לשניים אינו שווה דבר, וע"כ חלוקת השטר נקבעת על פי האוחז בזמן.
נבאר את הדברים, אם המלווה מחזיק בזמן, השטר שווה מנה וחולקים חצי חצי, והלווה צריך לשלם למלווה חמישים. ואם הלווה מחזיק בזמן אם כן למלווה יש שטר ללא זמן ושוויו שמונים ומחלקים אותו חצי חצי והלווה ישלם שמונים.
אם כן יוצא שיש השלכה מעשית למחלוקת רש"י ותוספות, שכן על פי רש"י (על פי רשב"ג, שכן רש"י לא דיבר לשיטת רבי) אמרנו שבמקרה והמלווה מחזיק את השטר עם הזמן, הלווה ישלם שישים כיון שחייב עשרים וודאי ועוד חצי מהשמונים כיון שיש כאן שני שטרות, השטרות מתקזזים זה בזה והלווה והמלווה חולקים את השמונים מספק, סה"כ צריך הלווה לשלם שישים.
אך לפי שיטת תוספות, כל אחד מחזיק בחצי שטר על כן, אם המלווה אוחז בזמן הרי הוא אוחז בשטר ששווה מאה ואת שוויו מחלקים ביניהם, אך אם הלווה מחזיק את הזמן השטר שצריך לחלק הוא שטר השווה שמונים וע"כ הלווה ישלם ארבעים.
העולה מדברינו כי נחלקו רש"י ותוספות איך מתבוננים על האחיזה של הלווה והמלווה, האם רואים את המצב כאילו יש כאן שני שטרות, או שאנו רואים זאת כאילו אוחזים בשטר יחדיו.
מחלוקת רש"י ותוספות לשיטתם
שורש מחלוקת רש"י ותוספות שייך למחלוקתם בתחילת המסכת בסוגיית שניים אוחזין בטלית, שם הבין רש"י שכאשר אחוזים בציציות של הטלית (ולא בגוף הטלית) הטעם לחלוקה הוא מספק שכן איננו יודעים של מי הטלית (במקרה שאחוזים בגוף הטלית רש"י ג"כ מבין כי החלוקה היא מתורת וודאי, ואילו התוספות הבינו שהחלוקה שם היא מדין וודאי שכן "אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא" (אף שלא אחוזים בגוף הטלית).
מחמת מחלוקתם הנ"ל, רש"י מוכרח לבאר שר' אלעזר מדבר דווקא לשיטת רשב"ג (שאמר כאשר הלוה מודה אין צריך קיום וכיוון שמודה לא צריך את העדים והטופס נחשב לשטר בפנ"ע וכן התורף).
שכן רש"י סובר שכאשר אחוזים בגוף הדבר החלוקה היא מתורת וודאי ואילו כאשר אינם אחוזים בגוף הדבר סובר כי החלוקה היא מדין ספק על כן רש"י מוכרח להסביר שהאחיזה היא בשני שטרות שכל אחד מהם טוב לכשעצמו והבנה זו מתאפשרת רק לפי רשב"ג (שאומר שאין צריך קיום שטרות) על כן רש"י מוכרח לבאר את דברי ר' אלעזר כמוסבים על דעת רשב"ג.
אך לפי שיטת התוספות שסובר שבכל אחיזה החלוקה היא מתורת וודאי, ר' אלעזר מדבר לכ"ע גם בשיטת רשב"ג שאומר שלא צריך קיום לשטרות וגם לשיטת רבי שאומר שצריך קיום והשטר שבו אוחזים מקוים בכל מקרה החלוקה תהיה חצי חצי.
אך רש"י, כפי שבארנו, מוכרח לבאר את דברי ר' אלעזר רק על פי שיטת רשב"ג שאומר שלא צריך קיום שטרות.
שיטת ר' אלעזר
התוספות מביאים ירושלמי, הירושלמי אומר שר' אלעזר סובר כי החלוקה מתבצעת על פי מי שאוחז בחתימת העדים, לעומת זאת בגמרא שלנו ראינו כי ר' אלעזר אומר שהחלוקה מתבצעת על פי האחיזה בתופס ובתורף והנ"מ בחלוקה היא בחישוב של שטר עם זמן לעומת שטר ללא זמן.
כדי להבין את הסבר התוספות נקדים ונאמר, כי ישנה מחלוקת בין ר' אליעזר לר' מאיר האם עדי מסירה כרתי (כלומר העדים שמעידים על העברת השטר מיד ליד) הם הופכים את השטר לשטר טוב או שעדי חתימה כרתי (כלומר העדים שחותמים על השטר אף שלא ראו את השטר עובר מיד ליד), ר' מאיר אומר כי עדי חתימה כרתי, ואילו ר' אליעזר אומר כי עדי מסירה כרתי. אך למרות שר' אליעזר אינו מצריך עדי חתימה בשביל להכשיר את השטר, מסכים שאם יש עדי חתימה השטר שווה יותר שכן במקרה ולא יוכלו עדי המסירה לבוא ולהעיד עדי החתימה מקיימים את השטר.
מבארים התוספות, שבירושלמי ר' אלעזר מדבר על מקרה נוסף שונה מהמקרה בגמרא שלנו, בירושלמי מדובר על מקרה שאחד מחזיק בשטר ואחד מחזיק בחתימת העדים הנמצאת בשטר, ומוסיף ר' אלעזר ואומר כי המחזיק בחתימת העדים הוא המחזיק בשטר השווה יותר (שכן אף שר' אלעזר סובר שאין צורך בעדי חתימה כאשר ישנם עדי מסירה בכל זאת שטר עם חתימת עדים שווה יותר).
ובגמרא שלנו מדובר על מקרה שונה שאחד אוחז בתורף ואחד אוחז בטופס ואין סתירה בדברי ר' אלעזר.
הטור אומר כי ייתכן והמקרים יפגשו ויקזזו את שווי השטרות, לדוגמא אם אחד אוחז בשטר עם הזמן ואחד אוחז בחתימת העדים צריך לחשב את השווי של שטר עם עדים לעומתה שווי של שטר עם זמן ויחלקו ביניהם את ההפרש.
סייעתא לשיטת רש"י
בהמשך דברי הירושלמי אומרת הגמרא כי אם מקבלים את דברי ר' אליעזר דבריו על פי שיטת רשב"ג, אם כן מוצאים אנו ראיה לשיטת רש"י שביאר את דברי ר' אלעזר אליבא דרשב"ג.
(אמנם הרמב"ן מסביר באופן אחר, ומבאר כי כוונת הדברים שפשיטא שלפי רבי הולכים אחרי האוחז בחתית העדים אלא שהחידוש של הירושלמי הוא שגם לשיטת רשב"ג אף שלא צריך קיום אם יש חתימת עדים המחזיק בשטר במקום חתימת העדים ידו על העליונה, אך פשט דברי הירושלמי נראה כמסייע לשיטת רש"י).
סייעתא זו חשובה כיון שרבים הקשו על רש"י מניין הגיע רש"י להבנה שהטופס והתורף נחשבים כשני שטרות והרי לכאורה אין משמעות לחצי שטר. אך מפשט דברי הירושלמי רואים אנו שלרש"י יש חיזוק וסייעתא לשיטתו שר' אלעזר אמר את דבריו לשיטת רשב"ג.
שיטת הרמב"ם
כותב הרמב"ם 3 :" שנים שהן אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אומר פרעתיו וממני נפל, אם היה השטר שיכול לקיימו זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין וישלם הלוה מחצה, ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת ר שפרעו וילך לו".
כפי שניתן לראות הרמב"ם מתעלם מכל הדיון של הגמרא בשאלה באיזה חלק של השטר המלווה והלווה אוחזים, מתבאר כי הרמב"ם הבין את דברי הגמרא אחרת מהדרך שבארנו את הדברים עד כה. שכן, עד כה בארנו שהמלווה והלווה חולקים את שווי השטר כשטר העומד לימכר בשוק, בודקים כמה שווה שטר בלי זמן וכמה שווה שטר עם זמן, ועל פי שווי זה חולקים בין שני האוחזים בשטר
אך הרמב"ם הבין שהדיון אינו על דמי השטר אלא על דמי החוב. ויש בכך נפק''מ גדולה שכן פשוט שהחוב שווה הרבה יותר מהשווי של השטר עצמו, שמחירו של השטר (כשטר הנמכר בשוק) שווה פחות משווי החוב, שכן יש טרחה לגבות את החוב, וע"כ אין אדם קונה שטר בשווי החוב אלא בפחות משווי החוב.
אם כן, עד כה הבנו שהדיון הוא על המחיר של השטר והחלוקה של ערך השטר כשטר העומד לימכר בשוק, ואילו הרמב"ם מבין כי הדיון אינו על השטר אלא על החוב שבשטר.
שיטת הרשב"א
מביא המגיד משנה את שיטת הרשב"א 4 :" אבל מתוך דברי קצת המפרשים נראה שאם המלוה אדוק בתורף שהוא מקום שכותבין בו הלוה והמלוה והערב והעדים אלא שאין בו זמן והלוה אדוק בזמן גובה מלוה כולו חוץ מדמי הזמן כלומר ששמין שטר שיש בו זמן כמה שוה יותר משטר שאין בו זמן ומנכה ליה מאי דביני ביני, אבל אם מלוה אחוז בטופס שהוא מקום הזמן ולוה בתורף אינו גובה כלום וזה דעת הרשב"א ז"ל" .
אם כן המגיד משנה מביא את שיטת הרשב"א שסובר שאם המלווה אחוז בתורף אך בתורף אין זמן גובה המלווה את כל החוב מלבד דמי הזמן, אך אם הלווה אוחז בתורף אף שהמלווה אוחז בטופס שבו כתוב הזמן אין המלווה גובה כלום.
שיטת הרמב"ם כשיטת רש"י
נראה, כי הרמב"ם סובר כדברי רש"י שביאר כי ר' אלעזר דיבר על שיטת רשב"ג, אך הטעם שמתעלם מהאחיזה בתורף או בטופס הוא משום שלמעשה אין הלכה כרשב"ג, אלא הלכה כרבי שאמר "מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו". ועוד שכאשר מחזיקים בשטר חוב, מחזיקים בראיה על גוף החוב ולא אוחזים בחוב עצמו (כך לפי הבנת הרמב"ם שהדיון אינו על המחיר של השטר עצמו אלא על החוב שבשטר), שכן השטר הוא רק עדות וסימן לחוב, ע"כ לא שייך גדרי מוחזקות בשטר שכן בעלי הדין מחזיקים בנייר והנייר שבו הם מוחזקים אינו אלא ראיה לחוב.
ממילא הרמב"ם כתב את פסק ההלכה אליבא דרבי שסובר ששטר שמודה בו הלווה בכל זאת צריך קיום, וכל הדיון של האוחז בתורף או בטופס אינו אלא לשיטת רשב"ג שאין הלכה כמתו וע"כ הרמב"ם לא חילק היכן אוחזים.
הרמב"ם לשיטתו
היסוד הזה בדברי הרמב"ם מסתדר עם שיטת הרמב"ם, שכן בסוגיית שנים אוחזים בטלית הרמב"ם מבין ג"כ כרש"י, שהחלוקה כאשר אוחזים בציציות הטלית אינה מתורת וודאי אלא מתורת ספק והשבועה של המשנה היא שבועה הנצרכת לשם החלוקה. כלומר, השבועה אינה בגדר תקנה שלא יהיה כל אחד תוקף טליתו של חברו, אלא השבועה היא המאפשרת לנו את החלוקה (שכן על ידי השבועה מתברר לנו כי לכל אחד יש שייכות בחצי שהוא נוטל).
כאשר מבינים שאנו נתונים במצב של ספק ממילא אין זה משנה איפה כל אחד אחוז, וע"כ אין זה משנה אם אחד אוחז בזמן ואחד אינו אוחז בזמן שכן האחיזה עצמה אינה מבררת דבר אלא מציבה בפנינו ספק, ע"כ נחלוק בשווה. ואת מה חולקים? את החוב שעליו הדיון, כך פוסק הרמב"ם לשיטת רבי.
אך רשב"ג שאומר ששטר שמודה הלווה שכתבו אינו צריך קיום, ממילא לכל חלק יש ערך ממשי (ואינו מהווה רק ראיה כפי שראינו בשיטת רבי) וכל אחד נוטל את מה שהוא אחוז בו.
היוצא מדברינו, כי שיטת הרמב"ם עולה בקנה אחד עם שיטת רש"י גם בסוגייתנו וגם בסוגיית שניים אוחזין בטלית כפי שהתבאר, אלא שבמשנה תורה הרמב"ם לא ביאר את שיטת רשב"ג שכן היא לא נפסקה להלכה ופסק כשיטת רבי.
דעת הטור - חולקים בלא שבועה
הש"ך בסימן ס"ה מביא את דברי הטור שתקנת המשנה שצריכים בעלי הדין להישבע לפני שחולקים לא נתקן אלא בדבר שכיח אך בשניים אדוקים בשטר כיון שאינו שכיח חולקים בלא שבועה. וז"ל 5 :" זה ישבע וכו' - ויש אומרים שחולקין בלא שבועה, שלא נתקנה שבועה זו אלא כדי שלא יהא כל אחד תוקף בטלית של חבירו, לפיכך לא תיקנוה אלא בדבר דשכיח, אבל לא בשטרות דלא שכיח , עכ"ל טור [שם].
דעת השו"ע – חולקים בשבועה
אך השו"ע חולק וסובר שכן נשבעים וז"ל 6 :" שנים שהן אוחזין בשטר, המלוה אומר: שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך, והלוה אומר: פרעתיו וממני נפל, אם היה השטר שיכול לקיימו, זה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וזה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין , וישלם הלוה מחצה שוויו של חוב שבשטר ) (ר"י נ"ו ח"ה בשם הר"ר יונה וכ"ה בתוס' )".
לכאורה רואים כי הרמ"א מבין שמשלם את שווי השטר כשיטת התוספות.
"ואם אינו יכול לקיימו, ישבע הלוה היסת שפרעו, וילך לו. וי"א שאם הוא מקויים ואוחזין בו שניהם בשוה בטופס או בתורף, או ששניהם אוחזים בגליון, ואפילו כל התורף קרוב לאחד יותר מלחבירו, זה ישבע שאין לו בו פחות מחציו וזה ישבע שאין לו בו פחות מחציו, ויפרע לו חציו, אפילו אם יש בו נאמנות. ואם אחד אוחז בתורף ואחד בטופס, האוחז בתורף נוטל יתרון הממון ששוה התורף על הטופס, והשאר יחלקו בשוה בשבועה" .
לשון השו"ע "יתרון הממון ששווה התורף על הטופס והשאר יחלקו בשוה בשבועה" לקבל אותה כפשוטה קשה לקבל כפשוטה כי משמע שמקבל את כל ההפרש שבין השטרות ולולא דמסתפינא נראה לומר על פי הסברא שאינו מקבל את כל ההפרש אלא את ההפרש חולקים ומקבל חצי מההפרש.
על כל פנים השו"ע מביא להלכה את שתי הדעות שראינו בשאלה האם יש נפק''מ היכן מחזיקים את השטר, כלומר רואים שלא הכריע בין שיטת התוספות והרמב"ם אלא הביא את שתי הדעות.
עוד רואים מדברי השו"ע שכתב ששניהם נשבעים, כפי שכתב "והשאר יחלקו בשווה בשבועה".
אם כן, רואים אנו כי יש מחלוקת בין השו"ע והטור האם בשניים מוחזקים בשטר חולקים בשבועה או בלא שבועה.
שיטת הטור כשיטת התוספות
סברת הטור, שלא צריך להישבע קודם החלוקה, מסתדרת רק לשיטת התוספות שהבינו שהאחיזה בשטר (ובכל חפץ) היא בירור המברר לבי"ד של מי הממון, וע"כ תקנו שבועה כדי שלא יהיה כל אחד תוקף טליתו של חברו, אך במילתא דלא שכיחא לא הצריכו שבועה, כיוון ששניהם אוחזים בדבר וממילא מבורר ש"מאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא" אם כן החלוקה היא מדין וודאי. על כן במקרה של שטר החלוקה ברורה ואין צורך בשבועה כיון שבדבר שאינו שכיח לא תקנו חכמים שבועה. וכל תקנת השבועה אינו אלא בדבר שחששו שמא יתקוף אחד את חברו ויקח טליתו וכדומה.
אם כן נמצינו למדים, כי הטור סובר כשיטת התוספות שהחלוקה כאשר שנים אוחזים בחפץ היא מתורת וודאי, אך לפי רש"י והרמב"ם אי אפשר לחלוק ללא השבועה כיוון שהשבועה היא המאפשרת לנו את דין החלוקה, וממילא גם בשנים אוחזים בטלית וגם בשנים אדוקים בשטר חולקים בשבועה.
מקורות:
ב"מ ז. ת"ר' שניים אדוקים בשטר מחלוקת רשב"ג ורבי
שם ז': א"ר' אלעזר מחלוקת בששניהם אדוקים... עיי"ש היטב ברש"י ותוס'.
רמב"ן בסוגיא ד"ה' מחלוקת בששניהם...
רמב"ם הלכות מלווה פרק י"ד הלכה י"ד.
שו"ע חו"מ סימן ס"ה סעיף ט"ו.
ובש"ך שם ס"ק מ"ב – מ"ג.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
