ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר אהבה
- הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה
הִלְכוֹת תְּפִלִּין וּמְזוּזָה וְסֵפֶר תּוֹרָה | |
יֵשׁ בִּכְלָלָן חָמֵשׁ מִצְווֹת עֲשֵׂה, וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לִהְיוֹת תְּפִלִּין עַל הָרֹאשׁ. ב) לְקָשְׁרָם עַל הַיָּד. ג) לִקְבֹּעַ מְזוּזָה בְּפִתְחֵי הַשְּׁעָרִים. ד) לִכְתֹּב כָּל אִישׁ סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ. ה) לִכְתֹּב הַמֶּלֶךְ סֵפֶר שֵׁנִי לְעַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה. | מניין המצוות: א) תְּפִלִּין - אלו ה"טוטפות" הנזכרות בתורה (ת"א שמות יג,טז). ביחיד: תפילה. ב לְקָשְׁרָם - לא קשר של ממש, אלא הידוק הקשר שלהן לאחר הנחתן על היד (להלן ד,ז). ג מְזוּזָה - מילולית: דופן הפתח, והכוונה לפרשיות שיש לקבוע עליה, הנקראות על שמה. |
וּבֵאוּר כָּל הַמִּצְווֹת הָאֵלּוּ בִּפְרָקִים אֵלּוּ. | |
פֶּרֶק רִאשׁוֹןכללי הכתיבה | |
הגדרות תפילין ומזוזה | |
א אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵן 'קַדֶּשׁ לִי' (שמות יג,א-י) וּ'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ' (שם יג,יא-טז) שֶׁבְּסֵפֶר 'אֵלֶּה שְׁמוֹת', וּ'שְׁמַע' (דברים ו,ד-ט) וּ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' (שם יא,יג-כא) - הֵן שֶׁנִּכְתָּבוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן, וּמְחַפִּין אוֹתָן בְּעוֹר, וְנִקְרָאִין 'תְּפִלִּין'; וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל הָרֹאשׁ, וְקוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הַיָּד. וַאֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁלְּאוֹת אַחַת מֵאַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת מְעַכֵּב אֶת כֻּלָּן מִן הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת כְּתִקְנָן. | א הֵן שֶׁנִּכְתָּבוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן - בנפרד משאר התורה, אף שבדרך כלל "אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות" (להלן ז,א). וּמְחַפִּין - מכסים. קוֹצוֹ שֶׁלְּאוֹת - קצה האות המייחד אותה, כגון קצה היו"ד או קצה הבי"ת המבדיל בינה לבין הכ"ף. מְעַכֵּב - פוסל. מִן הַתּוֹרָה - מדין תורה. כְּתִקְנָן - לפי הכללים האמורים להלן יט כ. |
ב וְכֵן שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה, שֶׁהֵן 'שְׁמַע' וּ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' - אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשְׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת, אִם חָסֵר קוֹצוֹ, מְעַכֵּב מִן הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחָסֵר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת - פָּסוּל. | |
ג עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בַּתְּפִלִּין, כֻּלָּן הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וְכֻלָּן מְעַכְּבִין; לְפִיכָךְ, אִם שִׁנָּה בְּאַחַת מֵהֶן - הֲרֵי הַתְּפִלִּין פְּסוּלוֹת. שְׁנַיִם מֵהֶן בִּכְתִיבָתָן, וּשְׁמוֹנָה בְּחִפּוּיָן וּקְשִׁירַת רְצוּעוֹתֵיהֶן. וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁנַיִם שֶׁבִּכְתִיבָתָן: שֶׁכּוֹתְבִין אוֹתָן בַּדְּיוֹ, וְשֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת עַל הַקְּלָף. | ג הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי - מסורת איש מפי איש עד משה רבנו, ואין לה רמז במקרא, ואי אפשר ללמוד אותה באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן (פה"מ, הקדמה). שְׁנַיִם מֵהֶן בִּכְתִיבָתָן - יתבארו בהלכות הבאות. וּשְׁמוֹנָה בְּחִפּוּיָן וּקְשִׁירַת רְצוּעוֹתֵיהֶן - ההלכות יתבארו בפרק השלישי. |
סוגי העור והכנתם | |
ו שְׁלשָׁה עוֹרוֹת הֵן: גְּוִיל, וּקְלָף, וְדוּכְסֻסְטוֹס. כֵּיצַד? לוֹקְחִין עוֹר הַבְּהֵמָה אוֹ עוֹר הַחַיָּה, וּמַעֲבִירִין שֵׂעָר מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח, וְאַחַר כָּךְ מְעַבְּדִין אוֹתוֹ בְּקֶמַח, וְאַחַר כָּךְ בְּעַפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁמְּקַבְּצִין אֶת הָעוֹר וּמְחַזְּקִין אוֹתוֹ; וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'גְּוִיל'. | ו מַעֲבִירִין שֵׂעָר מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה - בדרך כלל הדבר נעשה על ידי סיד, שמסירים אותו באמצעות צואת כלבים, מפני שהיא מכילה חומצה אמוׂנית (קריית שמע ג,ו). הסיד נועד להסרת השׂער בלבד ולא לעיבוד העור (שו"ת קנג, קנט, קסב). מוֹלְחִין - במי מלח כדי להרוס את התאים החיים שבו כדי שלא יירקב ויסריח. בְּקֶמַח - מי קמח שעורים שהחמיצו לריכוכו. מְקַבְּצִין - מכווצים ומקשרים את סיבי העור זה לזה. |
ז וְאִם לָקְחוּ הָעוֹר אַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּ שְׂעָרוֹ וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ בְּעָבְיוֹ לִשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁהָעַבְּדָנִין עוֹשִׂין, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה שְׁנֵי עוֹרוֹת: אֶחָד דַּק, וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר, וְאֶחָד עָבֶה, וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר, וְעִבְּדוּ אוֹתָן בְּמֶלַח וְאַחַר כָּךְ בְּקֶמַח וְאַחַר כָּךְ בְּעַפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ - זֶה הַחֵלֶק שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר נִקְרָא 'דּוּכְסֻסְטוֹס', וְזֶה שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר נִקְרָא 'קְלָף'*. | ז וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ - לשתי שכבותיו, העור העבה (הדרמיס) ועילית העור הדקה מאוד (האפידרמיס). עַבְּדָנִין - מעבדי עורות. וְזֶה שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר נִקְרָא קְלָף* - זוהי הגרסה הנכונה (שו"ת קנג, קלט, רפט; וראה שבת יא,ו). |
ח הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַגְּוִיל, וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר; וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַתְּפִלִּין עַל הַקְּלָף, וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר; וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַמְּזוּזָה עַל דּוּכְסֻסְטוֹס, וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְכָל הַכּוֹתֵב בִּקְלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר, אוֹ שֶׁכָּתַב בִּגְוִיל וּבְדוּכְסֻסְטוֹס בִּמְקוֹם בָּשָׂר - פָּסַל. | ח וְכוֹתְבִין - מקומות הכתיבה הם לפי דרגות הקדושה: ספר תורה, תפילין ולבסוף מזוזה (שו"ת רפט). |
ט אַף עַל פִּי שֶׁכָּךְ הִיא הֲלָכָה מִסִּינַי - אִם כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף, כָּשֵׁר; וְלֹא נֶאֱמַר גְּוִיל אֶלָּא לְמַעֵט הַדּוּכְסֻסְטוֹס, שֶׁאִם כָּתַב עָלָיו הַסֵּפֶר - פָּסוּל. וְכֵן אִם כָּתַב הַמְּזוּזָה עַל הַקְּלָף אוֹ עַל הַגְּוִיל - כְּשֵׁרָה; לֹא נֶאֶמְרָה עַל הַדּוּכְסֻסְטוֹס אֶלָּא לְמִצְוָה. | |
י אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְחַיָּה וָעוֹף הַטְּמֵאִים; אֲבָל כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף הַטְּהוֹרִין, וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְאֵין כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר הַדָּג הַטָּהוֹר, מִפְּנֵי הַזֻּהֲמָה, שֶׁאֵין זֻהֲמָתוֹ פּוֹסֶקֶת בַּעֲבָדָה. | י נְבֵלוֹת - בהמות שמתו מוות טבעי או שנשחטו שלא כהלכה (מאכלות אסורות ד,א). טְרֵפוֹת - בעלי חיים החולים באחד מן החוליים העלולים להביא למיתתם, המנויים בהלכה (שחיטה פרקים ה יא), והם אסורים באכילה, גם אם נשחטו לפני שמתו. זֻהֲמָה - סירחון. בַּעֲבָדָה - בעיבוד העור. |
עיבוד העור לשמו | |
יא גְּוִיל שֶׁלְּסֵפֶר תּוֹרָה וּקְלָף שֶׁלִּתְפִלִּין אוֹ שֶׁלְּסֵפֶר תּוֹרָה - צָרִיךְ לְעַבֵּד אוֹתָן לִשְׁמָן; וְאִם עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ, אִם עִבְּדָן הַגּוֹי - פְּסוּלִין, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ לְעַבֵּד עוֹר זֶה לְשֵׁם הַסֵּפֶר אוֹ לְשֵׁם הַתְּפִלִּין; שֶׁהַגּוֹי - עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה, לֹא עַל דַּעַת הַשּׂוֹכֵר אוֹתוֹ, לְפִיכָךְ כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ מַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹ - אִם עָשָׂהוּ הַגּוֹי, פָּסוּל. וּמְזוּזָה - אֵינָהּ צְרִיכָה עֲבָדָה לִשְׁמָהּ. | יא לִשְׁמָן - לייעוד המסוים. |
יב הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא מְזוּזָה אֶלָּא בְּשִׂרְטוּט. אֲבָל תְּפִלִּין - אֵינָן צְרִיכִין שִׂרְטוּט, לְפִי שֶׁהֵן מְחֻפִּין. וּמֻתָּר לִכְתֹּב תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, שֶׁהַכֹּל גּוֹרְסִין פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה - אָסוּר לִכְתֹּב בּוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. | יב בְּשִׂרְטוּט - בסימון שורות מקבילות על ידי חריתות בעור ברווחים שווים, כדי שיהיו האותיות מיושרות. לְפִי שֶׁהֵן מְחֻפִּין - ואין אדם יכול לראותן אלא אם כן פותח את בית התפילין, אבל המזוזה ניתנת להוצאה בקלות מן הקנה שהיא נתונה בו (להלן ה,ו) לקריאה בה (י'). שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב - שלא בהעתקה מן הכתב אלא בעל פה. גּוֹרְסִין - משננים ויודעים על פה. |
כוונה בכתיבת השם | |
טו הַכּוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה, וְכָתַב אַזְכָּרָה מִן הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ, הַכּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם - אֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. הָיָה כּוֹתֵב שְׁנַיִם שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת - הֲרֵי זֶה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן, וּמֵשִׁיב. | טו לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה - מבלי שימת לב וכוונה לכתוב שם של קודש. אַזְכָּרָה - אחד משמות ה' שאסור למחוק אותם (יסודי התורה ו,א). |
כבוד היריעה ומהימנות הסופר | |
יז כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת - אָסוּר לָהֶם לַהֲפֹךְ אֶת הַיְּרִיעָה עַל פָּנֶיהָ, אֶלָּא פּוֹרֵס עָלֶיהָ בֶּגֶד אוֹ כּוֹפְלָהּ. | יז לַהֲפֹךְ אֶת הַיְּרִיעָה עַל פָּנֶיהָ - להגן עליה, שלא יעלה אבק על האותיות (רש"י עירובין צח,א), כדי שלא יתבזו כתבי הקודש. כּוֹפְלָהּ - גולל אותה (להלן ה,ו). |
צורת הכתב | |
יט אֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֶלָּא בִּכְתָב אַשּׁוּרִי. וְהִתִּירוּ בַּסְּפָרִים לְכָתְבָן אַף בִּיוָנִי בִּלְבַד. וּכְבָר נִשְׁתַּקַּע יְוָנִי מִן הָעוֹלָם, וְנִשְׁתַּבֵּשׁ, וְאָבַד; לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין הַיּוֹם שְׁלָשְׁתָּן אֶלָּא אַשּׁוּרִי. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּכְתִיבָתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת לְאוֹת, שֶׁכָּל אוֹת שֶׁאֵין הָעוֹר מַקִּיף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ - פְּסוּלָה. וְכָל אוֹת שֶׁאֵין הַתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא סָכָל יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ - פְּסוּלָה; לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁלֹּא תִּדְמֶה הַיּוֹ"ד לְוָא"ו וְלֹא וָא"ו לְיוֹ"ד, וְלֹא כָּ"ף לְבֵי"ת וְלֹא בֵּי"ת לְכָ"ף, וְלֹא דָּא"ל לְרֵי"שׁ וְלֹא רֵי"שׁ לְדָא"ל, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, עַד שֶׁיָּרוּץ הַקּוֹרֵא בָּהֶן. | יט בִּכְתָב אַשּׁוּרִי - באותיות עבריות מרובעות כבימינו. והכתב האשורי משמעו לשון אישור, כלומר גדולה והידור, שהאותיות מובדלות ומובחנות זו מזו, ואינן מתחברות זו לזו בשטף הכתיבה, שלא כבסוגי כתב אחרים (פה"מ ידיים ד,ה). אַף בִּיוָנִי - "והטעם לכך: לפי שהם תרגמו את התורה בלשון יוון לתלמַי המלך, ונתפרסם אצלם אותו התרגום, עד שנעשה אצלם אותו הלשון כלשונם, וכאילו הוא אשורית... ונוסף לכך הייתה לשון זו חשובה בעיניהם" (פה"מ מגילה ב,א). נִשְׁתַּקַּע יְוָנִי מִן הָעוֹלָם - נשתכחה שפה זו, ואף שבימינו מעטים יודעים אותה, היא כבר אינה ידועה וחשובה בעולמו של עם ישראל בארצו (ק'). וְאָבַד - ואי אפשר לתקנו ולהשיבו. תִּינוֹק - ילד. דָּא"ל - האות דל"ת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן - חלק של האות שבלעדיו תינוקות של בית רבן אינם יכולים לזהות את האות. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר אהבה.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה (43)
הרב אחיקם פרייליך
10 - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
11 - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א'
12 - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב'
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ו'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
