ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
ראָיה מתורת משה לדתות האלוהיות
"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [דברים ד, מד] — אַחַר שֶׁהַכֹּל מַסְכִּימִים עָלֶיהָ הֱיוֹתָהּ אֱלֹהִית, רָאוּי שֶׁנָּשִׂים אוֹתָהּ שֹׁרֶשׁ וּמִבְחָן לַדָּתוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת, וְרָאוּי שֶׁיִּלָּקַח מִמֶּנָּה רְאָיָה עֲלֵיהֶן. וְזֶה, כִּי כְמוֹ שֶׁמִּן הָאִישׁ הָאֶחָד יִלָּקַח רְאָיָה עַל כָּל אִישֵׁי הַמִּין בִּידִיעַת הַדְּבָרִים שֶׁהֵם עַצְמִיִּים וְהֶכְרֵחִיִּים לִמְצִיאוּתוֹ וְקִיּוּם מְצִיאוּתוֹ, כֵּן רָאוּי שֶׁתִּלָּקַח רְאָיָה מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּאוּ בְתוֹרַת מֹשֶׁה הֶכְרֵחִיִּים לִמְצִיאוּתָהּ וְקִיּוּם מְצִיאוּתָהּ עַל הַדְּבָרִים שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיוּ בַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית נוֹתְנִים מְצִיאוּתָהּ* וּמְקַיְּמִים מְצִיאוּתָהּ* גַּם-כֵּן.
שלש התחלות בפרשת בראשית
וְאַחַר שֶׁאֲנַחְנוּ נִמְצָא שֶׁיִּסְּדָה תוֹרַת מֹשֶׁה בִתְחִלָּתָהּ שְׁלֹשׁ הַהַתְחָלוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ, שֶׁהֵן: "מְצִיאוּת ה'" וְ"תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם" וְ"שָׂכָר וָעֹנֶשׁ" — יֵרָאֶה שֶׁהֵן הַתְחָלוֹת הֶכְרֵחִיּוֹת לְתוֹרָה אֱלֹהִית. וְלָזֶה יִסְּדָה אוֹתָן בְּפָרָשַׁת "בְּרֵאשִׁית", לִרְמֹז עַל שֶׁאֵלּוּ הֵן הַתְחָלוֹת לַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית. וְזֶה, כִּי כְמוֹ שֶׁבְּכָל חָכְמָה יֻנְּחוּ בִתְחִלָּתָהּ הַדְּבָרִים וְהַהַתְחָלוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם תִּסֹּב הַחָכְמָה הַהִיא, וְהֵם שָׁרָשִׁים לְאַמֵּת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיָּבוֹאוּ בָהּ — כֵּן נִכְתְּבוּ בְּפָרָשַׁת "בְּרֵאשִׁית" שְׁלֹשָׁה עִנְיָנִים חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה, יִתְבָּאֵר בְּכָל אֶחָד מֵהֶן עִקָּר מֵאֵלּוּ-הָעִקָּרִים, לְהוֹרוֹת כִּי אֵלּוּ הֵם שָׁרָשִׁים וִיסוֹדוֹת לְתוֹרָה אֱלֹהִית שֶׁעֲלֵיהֶם תִּסֹּב הִיא וְכָל עִנְיָנֶיהָ.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
29 - מאמר ראשון פרק י' חלק א'
30 - מאמר ראשון פרק י"א חלק א'
31 - מאמר ראשון פרק י"א חלק ב'
טען עוד
מציאות ה' בבריאת העולם
כִּי מִ"בְּרֵאשִׁית" עַד "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם" [ב, ד] הוּא עִנְיָן אֶחָד, נִכְתַּב לְהוֹרוֹת עַל הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא מְצִיאוּת הש"י, הַפּוֹעֵל בְּרָצוֹן* לְכָל הַנִּמְצָאוֹת, כְּדֵי לְהַכְחִישׁ סְבָרַת כַּת אֶפִּיקוּרוֹס, שֶׁהָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהָעוֹלָם נָפַל בְּמִקְרֶה וְשֶׁאֵין לוֹ סִבָּה פוֹעֶלֶת. וְעַל זֶה-הָעִקָּר סוֹבֵב כָּל הַסִּפּוּר אֲשֶׁר מִ"בְּרֵאשִׁית" עַד "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם" — כִּי בַסֵּדֶר שֶׁנִּמְצָא כָתוּב בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית לַנִּבְרָאִים, מִמַּדְרֵגַת מְצִיאוּתָם זֶה-עַל-זֶה וְסִדּוּרָם וּמְצִיאוּת הַצּוּרוֹת — כַּצֶּמַח וְהַחַי וְהַמְדַבֵּר* — בִּזְמַנִּים מִתְחַלְּפִים*, כָּל-זֶה מִמַּה שֶּׁיּוֹרֶה עַל מְצִיאוּת פּוֹעֵל בְּרָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּמַאֲמַר שֵׁנִי [פ"ד] בְּעֶזְרַת ה'.
האדם הוא עיקר כוונת היצירה
וּבֵאֵר בְּזֶה-הַחֵלֶק שֶׁמִּבְחַר כָּל הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת* הוּא מִין הָאָדָם, וְשֶׁהוּא לְבַדּוֹ עִקַּר כַּוָּנַת הַיְצִירָה בָּעוֹלָם הַשָּׁפָל, כִּי הוּא לְבַדּוֹ הוֹלֵךְ מַהֲלַךְ הַצּוּרָה* וְהַשְּׁלֵמוּת לִשְׁאָר הַצּוּרוֹת, כַּצֶּמַח וְהֶחָי. כְּמוֹ שֶׁהַמְּלָאכוֹת הַקּוֹדְמוֹת לְאֵיזוֹ-מְלָאכָה, הֵן כְּמוֹ הֲכָנוֹת וְחֹמֶר אֵלֶיהָ, וְהִיא כְמוֹ צוּרָה אֲלֵיהֶן; כֵּן כָּל הַצּוּרוֹת הַקּוֹדְמוֹת לַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית, הֵן כְּמוֹ הֲכָנוֹת וְחֹמֶר אֵלֶיהָ, וְהִיא כְמוֹ צוּרָה אֲלֵיהֶן.
יצירת האדם אחרון
וְלָזֶה* נִתְאַחֲרָה יְצִירָתוֹ* וְנִתְיַחֲסָה אֶל ה' יוֹתֵר מִכָּל יְצִירַת שְׁאָר הַבַּעֲלֵי-חַיִּים, לִרְמֹז עַל שֶׁתַּכְלִית כַּוָּנַת הַפּוֹעֵל בִּיצִירַת הַצּוּרוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֵהַצֶּמַח וְהַחַי הָיְתָה מְצִיאוּת הַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית בִּלְבָד. כִּי הָאָדָם לְבַדּוֹ, מִבֵּין שְׁאָר הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת, מַכִּיר מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל*; וּכְשֶׁנִּמְצָא הָאָדָם נִשְׁלְמָה הַיְצִירָה, וְאָז נֶאֱמַר [בראשית ב, א]: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם" — כִּי הַתַּכְלִית* בְּכָל דָּבָר — סוֹף הַמַּעֲשֶׂה; וְלָזֶה הָיָה הָאָדָם סוֹף הַיְצִירוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַמְּלָאכָה הָרָאשִׁית סוֹף כָּל הַמְּלָאכוֹת, וְכֻלָּן קוֹדְמוֹת אֵלֶיהָ וְנִמְצָאוֹת בַּעֲבוּרָהּ. וְכָל זֶה-הַחֵלֶק לֹא נִכְתַּב אֶלָּא לְהוֹרוֹת עַל הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל לְכָל הַנִּמְצָאוֹת בִּלְבָד. וְלָזֶה לֹא נִזְכַּר בְּכָל הַחֵלֶק הַזֶּה, שֶׁהוּא מִ"בְּרֵאשִׁית" עַד "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם", אֶלָּא שֵׁם "אֱלֹהִים" בִּלְבַד, כְּלוֹמַר: בַּעַל הַיְכֹלֶת לְהַמְצִיא הַכֹּל — לְהוֹרוֹת כִּי לֹא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בְּכָל מַה שֶּׁנִּזְכַּר בְּזֶה-הַחֵלֶק אֶלָּא לְהוֹרוֹת עַל מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל לְכָל הַנִּמְצָאוֹת לְבָד; וְהוּא הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן.
____________________________________
נוֹתְנִים מְצִיאוּתָהּ – מרכיבים אותה. וּמְקַיְּמִים מְצִיאוּתָהּ – בונים את המשכיות קיומה. בְּרָצוֹן – מתוך רצונו. וְהַמְדַבֵּר – בני אדם. מִתְחַלְּפִים – שונים, חלוקת ימי הבריאה. הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת – הנבראים הגשמיים הַצּוּרָה – נותנת את המשמעות. וְלָזֶה – ולכן. נִתְאַחֲרָה יְצִירָתוֹ – מין האדם נברא אחרון. הַפּוֹעֵל – ה' הבורא. הַתַּכְלִית – המטרה.
ביאורים
כפי שראינו, רבי יוסף אלבו מעמיד את עיקרי התורה על שלושה – 'מציאות ה'', 'תורה מן השמים' ו'שכר ועונש'. את הקביעה הזאת הוא מבקש לעגן בראשיתה של התורה עצמה. הנחת העבודה של רבי יוסף אלבו היא שעיון בוחן בפרקי הפתיחה של התורה, מאפשר מעין הצצה ל'ד.נ.א' של התורה שהם כאמור – שלושת עיקריה. דבר זה דומה להתבוננות בפרט אחד מבני האדם שמאפשרת לנו הבנה מסוימת על כלל המין האנושי. את החלק הראשון, העוסק במציאות ה', תוחם רבי יוסף אלבו בין פתיחת התורה – 'בראשית' לבין פרק ב' פסוק ד'. ההתרחשות המתוארת בחלק זה מתמקדת בתהליך בריאת העולם. תהליך זה נותן ביטוי לכך שעולמנו איננו תוצר של חוקיות דטרמיניסטית עיוורת, אלא הינו פרי פעולה בחירית-רצונית של ריבונו של עולם. כמו כן, יש להתבונן על שלבי תהליך הבריאה המתוארים בתורה כשלבים שונים והדרגתיים ששיאם בבריאת האדם. עובדת היות בריאת האדם חותמת את ימי הבריאה איננה מקרית; זהו ביטוי לכך שבריאה זו מהווה תכלית עיקרית שלשמה נוצרה כל אותה מערכת מסועפת הקרויה עולם. "כִּי הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר — סוֹף הַמַּעֲשֶׂה; וְלָזֶה הָיָה הָאָדָם סוֹף הַיְצִירוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַמְּלָאכָה הָרָאשִׁית סוֹף כָּל הַמְּלָאכוֹת". לכן, מבאר רבי יוסף אלבו, בפרקים אלה נקרא הבורא בשם אלוהים דווקא ולא בשמות אחרים. שם זה מהווה ביטוי לכוחו הכל-יכול של הבורא לברוא וליצור כרצונו, ללא כל הגבלה. וזהו כאמור העיקר הראשון – מציאות ה'.
הרחבות
• ישראל הם תכלית הבריאה
כִּי הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר — סוֹף הַמַּעֲשֶׂה. רבי יוסף אלבו מצביע פה על עיקרון בבריאה: הנברא האחרון הוא הסיבה בגללה נברא כל מה שקדם לו. האדם, לדוגמא, הוא תכלית הבריאה, ובשבילו נבראו השמים והארץ, החיות והעצים, ההרים והנחלים. תפקידו של האדם הוא לרומם את הבריאה כולה.
המהר"ל מבאר שתפקיד זה חל גם על עם ישראל: "ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה ... שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל, כי עמון ומואב ועשו הכל (כולן) היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים. אם-כן יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה" [נצח ישראל י]. עם ישראל נעשה לעם ביציאת מצרים, לאחר שכל האומות כבר עמדו על רגליהן והפכו לעמים, והדבר מעיד שהוא פסגת היצירה. ומדוע ישראל צריכים להיות מעל כל השאר? משום שלעם ישראל יש תפקיד – לרומם את האומות, בדיוק כפי שתפקיד האדם הוא לרומם את הבריאה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
