ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
ראָיה מתורת משה לדתות האלוהיות
"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [דברים ד, מד] — אַחַר שֶׁהַכֹּל מַסְכִּימִים עָלֶיהָ הֱיוֹתָהּ אֱלֹהִית, רָאוּי שֶׁנָּשִׂים אוֹתָהּ שֹׁרֶשׁ וּמִבְחָן לַדָּתוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת, וְרָאוּי שֶׁיִּלָּקַח מִמֶּנָּה רְאָיָה עֲלֵיהֶן. וְזֶה, כִּי כְמוֹ שֶׁמִּן הָאִישׁ הָאֶחָד יִלָּקַח רְאָיָה עַל כָּל אִישֵׁי הַמִּין בִּידִיעַת הַדְּבָרִים שֶׁהֵם עַצְמִיִּים וְהֶכְרֵחִיִּים לִמְצִיאוּתוֹ וְקִיּוּם מְצִיאוּתוֹ, כֵּן רָאוּי שֶׁתִּלָּקַח רְאָיָה מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּאוּ בְתוֹרַת מֹשֶׁה הֶכְרֵחִיִּים לִמְצִיאוּתָהּ וְקִיּוּם מְצִיאוּתָהּ עַל הַדְּבָרִים שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיוּ בַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית נוֹתְנִים מְצִיאוּתָהּ* וּמְקַיְּמִים מְצִיאוּתָהּ* גַּם-כֵּן.
שלש התחלות בפרשת בראשית
וְאַחַר שֶׁאֲנַחְנוּ נִמְצָא שֶׁיִּסְּדָה תוֹרַת מֹשֶׁה בִתְחִלָּתָהּ שְׁלֹשׁ הַהַתְחָלוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ, שֶׁהֵן: "מְצִיאוּת ה'" וְ"תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם" וְ"שָׂכָר וָעֹנֶשׁ" — יֵרָאֶה שֶׁהֵן הַתְחָלוֹת הֶכְרֵחִיּוֹת לְתוֹרָה אֱלֹהִית. וְלָזֶה יִסְּדָה אוֹתָן בְּפָרָשַׁת "בְּרֵאשִׁית", לִרְמֹז עַל שֶׁאֵלּוּ הֵן הַתְחָלוֹת לַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית. וְזֶה, כִּי כְמוֹ שֶׁבְּכָל חָכְמָה יֻנְּחוּ בִתְחִלָּתָהּ הַדְּבָרִים וְהַהַתְחָלוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם תִּסֹּב הַחָכְמָה הַהִיא, וְהֵם שָׁרָשִׁים לְאַמֵּת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיָּבוֹאוּ בָהּ — כֵּן נִכְתְּבוּ בְּפָרָשַׁת "בְּרֵאשִׁית" שְׁלֹשָׁה עִנְיָנִים חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה, יִתְבָּאֵר בְּכָל אֶחָד מֵהֶן עִקָּר מֵאֵלּוּ-הָעִקָּרִים, לְהוֹרוֹת כִּי אֵלּוּ הֵם שָׁרָשִׁים וִיסוֹדוֹת לְתוֹרָה אֱלֹהִית שֶׁעֲלֵיהֶם תִּסֹּב הִיא וְכָל עִנְיָנֶיהָ.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
29 - מאמר ראשון פרק י' חלק א'
30 - מאמר ראשון פרק י"א חלק א'
31 - מאמר ראשון פרק י"א חלק ב'
טען עוד
מציאות ה' בבריאת העולם
כִּי מִ"בְּרֵאשִׁית" עַד "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם" [ב, ד] הוּא עִנְיָן אֶחָד, נִכְתַּב לְהוֹרוֹת עַל הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא מְצִיאוּת הש"י, הַפּוֹעֵל בְּרָצוֹן* לְכָל הַנִּמְצָאוֹת, כְּדֵי לְהַכְחִישׁ סְבָרַת כַּת אֶפִּיקוּרוֹס, שֶׁהָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהָעוֹלָם נָפַל בְּמִקְרֶה וְשֶׁאֵין לוֹ סִבָּה פוֹעֶלֶת. וְעַל זֶה-הָעִקָּר סוֹבֵב כָּל הַסִּפּוּר אֲשֶׁר מִ"בְּרֵאשִׁית" עַד "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם" — כִּי בַסֵּדֶר שֶׁנִּמְצָא כָתוּב בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית לַנִּבְרָאִים, מִמַּדְרֵגַת מְצִיאוּתָם זֶה-עַל-זֶה וְסִדּוּרָם וּמְצִיאוּת הַצּוּרוֹת — כַּצֶּמַח וְהַחַי וְהַמְדַבֵּר* — בִּזְמַנִּים מִתְחַלְּפִים*, כָּל-זֶה מִמַּה שֶּׁיּוֹרֶה עַל מְצִיאוּת פּוֹעֵל בְּרָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּמַאֲמַר שֵׁנִי [פ"ד] בְּעֶזְרַת ה'.
האדם הוא עיקר כוונת היצירה
וּבֵאֵר בְּזֶה-הַחֵלֶק שֶׁמִּבְחַר כָּל הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת* הוּא מִין הָאָדָם, וְשֶׁהוּא לְבַדּוֹ עִקַּר כַּוָּנַת הַיְצִירָה בָּעוֹלָם הַשָּׁפָל, כִּי הוּא לְבַדּוֹ הוֹלֵךְ מַהֲלַךְ הַצּוּרָה* וְהַשְּׁלֵמוּת לִשְׁאָר הַצּוּרוֹת, כַּצֶּמַח וְהֶחָי. כְּמוֹ שֶׁהַמְּלָאכוֹת הַקּוֹדְמוֹת לְאֵיזוֹ-מְלָאכָה, הֵן כְּמוֹ הֲכָנוֹת וְחֹמֶר אֵלֶיהָ, וְהִיא כְמוֹ צוּרָה אֲלֵיהֶן; כֵּן כָּל הַצּוּרוֹת הַקּוֹדְמוֹת לַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית, הֵן כְּמוֹ הֲכָנוֹת וְחֹמֶר אֵלֶיהָ, וְהִיא כְמוֹ צוּרָה אֲלֵיהֶן.
יצירת האדם אחרון
וְלָזֶה* נִתְאַחֲרָה יְצִירָתוֹ* וְנִתְיַחֲסָה אֶל ה' יוֹתֵר מִכָּל יְצִירַת שְׁאָר הַבַּעֲלֵי-חַיִּים, לִרְמֹז עַל שֶׁתַּכְלִית כַּוָּנַת הַפּוֹעֵל בִּיצִירַת הַצּוּרוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֵהַצֶּמַח וְהַחַי הָיְתָה מְצִיאוּת הַצּוּרָה הָאֱנוֹשִׁית בִּלְבָד. כִּי הָאָדָם לְבַדּוֹ, מִבֵּין שְׁאָר הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת, מַכִּיר מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל*; וּכְשֶׁנִּמְצָא הָאָדָם נִשְׁלְמָה הַיְצִירָה, וְאָז נֶאֱמַר [בראשית ב, א]: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם" — כִּי הַתַּכְלִית* בְּכָל דָּבָר — סוֹף הַמַּעֲשֶׂה; וְלָזֶה הָיָה הָאָדָם סוֹף הַיְצִירוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַמְּלָאכָה הָרָאשִׁית סוֹף כָּל הַמְּלָאכוֹת, וְכֻלָּן קוֹדְמוֹת אֵלֶיהָ וְנִמְצָאוֹת בַּעֲבוּרָהּ. וְכָל זֶה-הַחֵלֶק לֹא נִכְתַּב אֶלָּא לְהוֹרוֹת עַל הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל לְכָל הַנִּמְצָאוֹת בִּלְבָד. וְלָזֶה לֹא נִזְכַּר בְּכָל הַחֵלֶק הַזֶּה, שֶׁהוּא מִ"בְּרֵאשִׁית" עַד "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם", אֶלָּא שֵׁם "אֱלֹהִים" בִּלְבַד, כְּלוֹמַר: בַּעַל הַיְכֹלֶת לְהַמְצִיא הַכֹּל — לְהוֹרוֹת כִּי לֹא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בְּכָל מַה שֶּׁנִּזְכַּר בְּזֶה-הַחֵלֶק אֶלָּא לְהוֹרוֹת עַל מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל לְכָל הַנִּמְצָאוֹת לְבָד; וְהוּא הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן.
____________________________________
נוֹתְנִים מְצִיאוּתָהּ – מרכיבים אותה. וּמְקַיְּמִים מְצִיאוּתָהּ – בונים את המשכיות קיומה. בְּרָצוֹן – מתוך רצונו. וְהַמְדַבֵּר – בני אדם. מִתְחַלְּפִים – שונים, חלוקת ימי הבריאה. הַנִּמְצָאוֹת הַשְּׁפָלוֹת – הנבראים הגשמיים הַצּוּרָה – נותנת את המשמעות. וְלָזֶה – ולכן. נִתְאַחֲרָה יְצִירָתוֹ – מין האדם נברא אחרון. הַפּוֹעֵל – ה' הבורא. הַתַּכְלִית – המטרה.
ביאורים
כפי שראינו, רבי יוסף אלבו מעמיד את עיקרי התורה על שלושה – 'מציאות ה'', 'תורה מן השמים' ו'שכר ועונש'. את הקביעה הזאת הוא מבקש לעגן בראשיתה של התורה עצמה. הנחת העבודה של רבי יוסף אלבו היא שעיון בוחן בפרקי הפתיחה של התורה, מאפשר מעין הצצה ל'ד.נ.א' של התורה שהם כאמור – שלושת עיקריה. דבר זה דומה להתבוננות בפרט אחד מבני האדם שמאפשרת לנו הבנה מסוימת על כלל המין האנושי. את החלק הראשון, העוסק במציאות ה', תוחם רבי יוסף אלבו בין פתיחת התורה – 'בראשית' לבין פרק ב' פסוק ד'. ההתרחשות המתוארת בחלק זה מתמקדת בתהליך בריאת העולם. תהליך זה נותן ביטוי לכך שעולמנו איננו תוצר של חוקיות דטרמיניסטית עיוורת, אלא הינו פרי פעולה בחירית-רצונית של ריבונו של עולם. כמו כן, יש להתבונן על שלבי תהליך הבריאה המתוארים בתורה כשלבים שונים והדרגתיים ששיאם בבריאת האדם. עובדת היות בריאת האדם חותמת את ימי הבריאה איננה מקרית; זהו ביטוי לכך שבריאה זו מהווה תכלית עיקרית שלשמה נוצרה כל אותה מערכת מסועפת הקרויה עולם. "כִּי הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר — סוֹף הַמַּעֲשֶׂה; וְלָזֶה הָיָה הָאָדָם סוֹף הַיְצִירוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַמְּלָאכָה הָרָאשִׁית סוֹף כָּל הַמְּלָאכוֹת". לכן, מבאר רבי יוסף אלבו, בפרקים אלה נקרא הבורא בשם אלוהים דווקא ולא בשמות אחרים. שם זה מהווה ביטוי לכוחו הכל-יכול של הבורא לברוא וליצור כרצונו, ללא כל הגבלה. וזהו כאמור העיקר הראשון – מציאות ה'.
הרחבות
• ישראל הם תכלית הבריאה
כִּי הַתַּכְלִית בְּכָל דָּבָר — סוֹף הַמַּעֲשֶׂה. רבי יוסף אלבו מצביע פה על עיקרון בבריאה: הנברא האחרון הוא הסיבה בגללה נברא כל מה שקדם לו. האדם, לדוגמא, הוא תכלית הבריאה, ובשבילו נבראו השמים והארץ, החיות והעצים, ההרים והנחלים. תפקידו של האדם הוא לרומם את הבריאה כולה.
המהר"ל מבאר שתפקיד זה חל גם על עם ישראל: "ותמצא דבר זה בישראל, שגם הם נבראו באחרונה ... שהרי לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל, כי עמון ומואב ועשו הכל (כולן) היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים. אם-כן יש לישראל סגולת האדם אשר הוא נברא באחרונה" [נצח ישראל י]. עם ישראל נעשה לעם ביציאת מצרים, לאחר שכל האומות כבר עמדו על רגליהן והפכו לעמים, והדבר מעיד שהוא פסגת היצירה. ומדוע ישראל צריכים להיות מעל כל השאר? משום שלעם ישראל יש תפקיד – לרומם את האומות, בדיוק כפי שתפקיד האדם הוא לרומם את הבריאה.
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
האם מותר לפנות למקובלים?
דיני ברכות בתיקון ליל שבועות
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
סודו החינוכי של חודש שבט
אי אפשר לבד!
הלכות קבלת שבת מוקדמת
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
