בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה יצחק בן איריס

י"ט חשון התשע"ו

מאמר שלישי פרק כ"א חלק ג'

undefined

בשביל הנשמה

י"ט חשון התשע"ו
5 דק' קריאה
תשובת משה לה' על כל אחת מהסיבות
וְאָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַמִּיתָה הַנִּגְזֶרֶת עָלַי אִם הִיא מִצַּד הָעֹנֶשׁ עַל הַחֵטְא, אִם כֵּן עֲווֹנִי כָּל כָּךְ גָּדוֹל* שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִימָּחֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר קַיִן: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא" [בראשית ד, יג], וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אָמַר קַיִן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה סוֹבֵל שָׁמַיִם וָאָרֶץ וַעֲווֹנִי אִי אֶפְשָׁר לִסְבֹּל [בראשית רבה כב, יא], וּבֵאוּר דִּבְרֵיהֶם שֶׁקַּיִן אָמַר לַה' אַחַר שֶׁעֲווֹנִי הוּא כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִימָּחֵל, אִם כֵּן יִהְיֶה כֹּחִי לַחֲטֹא יוֹתֵר גָּדוֹל מִכֹּחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִמְחֹל, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר, כִּי כֹּחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל לְבִלְתִּי תַכְלִית, וְזֶהוּ שֶׁתָּמַהּ בְּאָמְרוֹ: גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא, וְאֵלּוּ בְּעַצְמָם הֵם דִּבְרֵי מֹשֶׁה בְּמַה שֶּׁאָמַר "אֶת גָּדְלְךָ" וגו' [דברים ג, כד], כְּלוֹמַר אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁגָּדְלְךָ בִּלְתִּי בַּעַל תַּכְלִית*, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה עֲווֹנִי כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁלֹּא יַסְפִּיק גָּדְלְךָ הַבִּלְתִּי בַּעַל תַּכְלִית לְמָחֳלוֹ, וְאָמַר עוֹד: "וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה", לִרְמֹז שֶׁאִם הָיְתָה הַמִּיתָה מִצַּד הוֹרָאַת הַמַּעֲרֶכֶת* כְּבָר הִרְאִיתַנִי נִסִּים וְנִפְלָאוֹת מוֹרוֹת שֶׁיָּדְךָ חֲזָקָה וְתַקִּיפָה עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְנַצְּחוֹ, וְאָמַר עוֹד: "אֲשֶׁר מִי אֵל" וגו', לִרְמֹז שֶׁאִם הַמִּיתָה הִיא טִבְעִית כְּמוֹ שֶׁהִיא מִיתַת הַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְסוֹפֵר שְׁנוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים וכו' [ראש השנה יא, א], כְּלוֹמַר שֶׁהוּא סוֹפֵר שְׁנוֹתֵיהֶן שֶׁלֹּא יִתְקַצְּרוּ לֹא עַל צַד הָעֹנֶשׁ וְלֹא עַל צַד הַמִּקְרֶה, אֲבָל שֶׁיִּחְיוּ הַשָּׁנִים הָרְאוּיִים לָהֶם לִחְיוֹת כְּפִי טִבְעָם וְהַרְכָּבַת מִזְגָּם וְהַלַּחוּת הַשָּׁרְשִׁי שֶׁבָּהֶם מִתְּחִלַּת יְצִירָתָם, וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּשָׂרָה: "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", אַחַר שֶׁאָמַר: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" [בראשית מג, א], לְהוֹרוֹת שֶׁהַקכ"ז שָׁנִים הָהֵם שֶׁחָיְתָה הָיוּ הַשָּׁנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵי חַיֶּיהָ כְּפִי טִבְעָהּ וְהַלַּחוּת הַשָּׁרְשִׁי שֶׁבָּהּ בִּתְחִלַּת יְצִירָתָהּ, וְלֹא נִתְקַצְּרוּ יָמֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנִּתְקַצְּרוּ שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהָיָה לוֹ לִחְיוֹת ק"פ שָׁנִים כְּמוֹ שֶׁחָיָה יִצְחָק וְלֹא חָיָה אֶלָּא קע"ה שָׁנָה, שֶׁנִּתְקַצְּרוּ יָמָיו חָמֵשׁ שָׁנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת עֵשָׂו יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְלִרְמֹז עַל זֶה נֶאֱמַר בּוֹ: "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי" [בראשית כה, ז], לוֹמַר אֵלּוּ הֵן הַשָּׁנִים אֲשֶׁר חָיָה, לֹא שֶׁהָיוּ אֵלּוּ שְׁנֵי חַיָּיו כְּפִי טֶבַע מִזְגּוֹ וְהַלַּחוּת הַשָּׁרְשִׁי אֲשֶׁר בּוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

בריה חדשה
וְעַל כֵּן הָיָה מֹשֶׁה אוֹמֵר, אִם מִיתָתִי זוֹ הִיא מִיתָה טִבְעִית שֶׁאֵין בְּכֹחַ הַרְכָּבַת מִזְגִּי שֶׁאֶחְיֶה יוֹתֵר, הֲרֵי אַתָּה יָכוֹל לְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרַי וְלָתֵת בִּי כֹּחַ לַהֲשִׁיבֵנִי רַעֲנָן כִּבְרוֹשׁ וּבָרִיא אוּלָם*, שֶׁאֵין אֱלֹהַּ אַחֵר בָּעוֹלָם זוּלָתְךָ שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמַעֲשֶׂיךָ שֶׁיּוּכַל לִבְרֹא בְּרִיּוֹת וְלָתֵת טֶבַע חָדָשׁ זוּלָתְךָ, וְאִם תְּחַדֵּשׁ בִּי עִנְיָן חָדָשׁ כְּאִלּוּ אֲנִי בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, מִי יֹאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה, שֶׁאֵין בָּעוֹלָם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כְּמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרוֹתֶיךָ, וְאַחַר שֶׁכָּל זֶה כֵּן שֶׁאֵין מִי שֶׁיְּעַכֵּב עַל יָדְךָ, "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה".

קיום גזרת ה
וְהֵשִׁיב לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: "רַב לָךְ וגו', וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ כִּי הוּא יַעֲבֹר" וגו', וְכָל כָּךְ הָיְתָה גְּזֵרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קַיֶּמֶת עָלַי שֶׁכְּשֶׁהִגַּעְנוּ אֶל הַגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר יָשַׁבְנוּ שָׁם, שֶׁלֹּא נָתַן לִי רְשׁוּת לַעֲבֹר מִשָּׁם, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר כָּאן: "וַנֵּשֶׁב בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר", כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יָכֹלְנוּ לַעֲבֹר מִשָּׁם וָהָלְאָה לְפִי שֶׁהָיִיתִי עָתִיד לִיקָּבֵר שָׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר" וגו' [דברים לד, ו].
____________________________________
עֲווֹנִי כָּל כָּךְ גָּדוֹל וכו' – בתמיהה. ב ִּלְתִּי בַּעַל תַּכְלִית – אין סופי. הוֹרָאַת הַמַּעֲרֶכֶת – הנהגה טבעית. בָּרִיא אוּלָם – חזק.


ביאורים
עסוקים אנו בביאור תפילתו של משה רבֵנו, בבקשתו לה' לזכות ולהיכנס לארץ ישראל. אנו מבינים שהדבר העיקרי שמונע ממשה רבֵנו להיכנס לארץ זו גזֵרה על מיתתו. משה רבנו ביקש לבטל גזירה זו, בין אם זו מיתה שנגזרה עליו מפני חטא מי מריבה, בין אם זה בעקבות גילו – מאה ועשרים שנה ובין אם זה כחלק מהמערכה האלוהית בניהול העולם כולו. כיוון שכך, פונה משה רבֵנו לקב"ה בתארים המאדירים את שמו ואת יכולתו הבלתי מוגבלת, על פי כל אחת מן האפשרויות.
'גדלך' – התואר גדול הוא תמיד ביחס למשהו קטן ממנו. לכן פנייתו של משה לקב"ה בתואר 'גדול' באה לבטא את גודלו של הקב"ה ביחס למשה. כיוון שהקב"ה גדול יותר, לא ייתכן שחטאו של משה גדול עד כדי כך שאין לו יכולת לחזור בתשובה ולבטל את העונש עליו. שהרי חטא מבטא התרחקות מה' והתשובה מבטאת התקרבות לה' – התשובה והחטא הם הופכיים. אם קיים חטא שאין עליו תשובה, מתברר שכוחו של החטא גובר על כוחו של הקב"ה כביכול, ודבר כזה לא ייתכן.
'ידך החזקה' – היד החזקה בתורה היא יד ימין, והיד הכהה היא יד שמאל. יד ימין היא היד המושטת לעולם. אִתה אנו פועלים, מקימים ומשנים דברים. משה פונה לקב"ה בתואר המבטא את פעולתו והשפעתו על העולם בכל המישורים. ידו של הקב"ה תקיפה לשנות את מערכות התנהלות הטבע או לפעול בעולם כרצונו.
'אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך' – כאן לכאורה מתאר משה רבֵנו את הקב"ה באופן תמוה. וכי מעמיד משה רבֵנו את הקב"ה אל מול אלוהים אחרים?
אלא שכוונתו של משה היא לשבח את ה' במישור האלוהי – בריאת 'יש מאין'. בריאת יש מאין זה מושג המיוחס לתיאור אלוהי, ולכך מתכוון משה כאשר הוא מרומם את הקב"ה מעל אלוהים אחרים שאין בהם מאום. מתוך שבח זה פונה משה ומבקש מהקב"ה שיברא בו עוד שנות חיים, מעבר לקצבה המיועדת לו בדרך הרגילה.
למדנו מתוך פירושו של רבי יוסף אלבו כיצד להתייחס לתארים של ה' המופיעים בתורה. לכל תואר יש תפקיד בהדגשת פעולת ה' בעולם באותו עניין, ואין בכך מן ההגשמה כלל ועיקר.

הרחבות
• התפילה כפנייה וכהתקרבות
וְכָל כָּךְ הָיְתָה גְּזֵרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קַיֶּמֶת. משה רבנו התפלל להכנס לארץ ישראל, ועל אף רצונו העז תפילתו לא התקבלה מכיוון שהיה כבר גזר דין עם שבועה. ישנה מחלוקת מהו העיקר במצוות התפילה, האם פירושה שנצטווינו לפנות אל ה' בכל יום, או שהמצוה היא להאמין בכוח התפילה ולהתקרב בפועל אל ה'.
הרמב"ם כותב: "מצוה בתפלה ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה" [ספר המצוות, מצות עשה ה]. והוסיף וכתב: "זמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה" [מצות עשה י]. עצם מצוות התפילה לדעת הרמב"ם היא מן התורה, וכל הפרטים שלה הם מתקנות חכמים. לפי דבריו אנו מצווים לפנות אל ה' בתפילה כל יום, ומבאר המהר"ל שפנייה זו מדגישה את היות ה' השליט בעולם ושאנו נתיניו [נתיב העבודה ב].
לדעת הרמב"ן אין מצוה מן התורה דווקא להתפלל אלא העיקר הוא לעבוד את ה' בכוונה כמו שנאמר "בכל לבבך", וכמו כן יש מצוה להאמין בכוחה של תפילה. באופן זה ה' ישמע את בקשותינו ואנו נזכה להתקרב אליו: "כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממדות חסד הבורא יתברך עלינו, ששומע ועונה בכל קראינו אליו. ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל יתברך בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע" [השגת הרמב"ן, עשה י], אמנם, בעת צרה גם הרמב"ן מודה שיש מצוה מהתורה להתפלל [שם].

לרפואת חיים בן זוהרה הי"ו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il