ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וְטַעַם מַחְלֹקֶת שֶׁלָּהֶם, כִּי לְדַעַת רַב מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הוּא הַגְּנוּת, שֶׁזֶּהוּ גְּנוּת 1 דָּבֵק בַּנֶּפֶשׁ, כִּי בְּוַדַּאי שֶׁאֵין הַגּוּף מְקַבֵּל פְּחִיתַת הָעֲבוֹדָה זָרָה כִּי אִם הַנְּשָׁמָה. וְטַעַם רַב שֶׁחָשַׁב גְּנוּת נֶפֶשׁ גְּנוּת יוֹתֵר, שֶׁהַגְּנוּת אֲשֶׁר דָּבֵק בַּנֶּפֶשׁ גּוֹרֵם אֲבַדּוֹן, כִּי הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִן אֲשֶׁר רָאוּי לַנֶּפֶשׁ בַּסּוֹף תֵּלֵךְ הַנֶּפֶשׁ לַאֲבַדּוֹן, כְּדִכְתִיב (ויקרא כג ל): וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ וגו'. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵבִיא הֶעְדֵּר גָּמוּר, רָאוּי לִהְיוֹת נֶחְשָׁב זֶה גְּנוּת יוֹתֵר. וּשְׁמוּאֵל סוֹבֵר שֶׁהַגְּנוּת אֲשֶׁר הוּא דָּבֵק בַּגּוּף הוּא יוֹתֵר, שֶׁגְּנוּת שֶׁלּוֹ גְּנוּת נִמְצָא וְנִרְאֶה עַתָּה, וּלְפִיכָךְ עֲבָדִים הָיִינוּ הוּא עִקַּר הַגְּנוּת. גַּם כִּי הַגְּנוּת דָּבֵק יוֹתֵר בַּגּוּף, בְּמַה שֶּׁהַגּוּף הוּא בַּעַל חֹמֶר וּגְנוּת דָּבֵק בּוֹ, אֲבָל הַנֶּפֶשׁ, אַף עַל גַּב שֶׁהַגְּנוּת בַּנֶּפֶשׁ מֵבִיא לִידֵי הֶעְדֵּר בַּסּוֹף, אֵין זֶה דֶּרֶךְ גְּנוּת כְּמוֹ שֶׁהוּא בַּגּוּף, שֶׁהַגְּנוּת שַׁיָּךְ בּוֹ בְּמַה שֶּׁהוּא גּוּף שָׁפֵל בְּעַצְמוֹ, שַׁיָּךְ בּוֹ גְּנוּת, וְזֶה יָדוּעַ.
וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כִּי לְדַעַת רַב מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ הוּא הַגְּנוּת, שֶׁזֶּה הַגְּנוּת קֹדֶם שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְאַחַר כָּךְ קֵרֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם לַעֲבוֹדָתוֹ, וְרָאוּי לְהַזְכִּיר הַתְחָלַת הַגְּנוּת. אֲבָל שְׁמוּאֵל סוֹבֵר שֶׁהַגְּנוּת אֲשֶׁר אָמְרָה הַמִּשְׁנָה: יַתְחִיל בִּגְנוּת וִיסַיֵּם בְּשֶׁבַח, הוּא גְּנוּת הַבָּנִים. וְדַי שֶׁיְּסַפֵּר הַגְּנוּת שֶׁהָיָה לַבָּנִים, וְזֶהוּ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה, וְזֶהוּ הַתְחָלַת הַגְּנוּת שֶׁהָיָה לַבָּנִים. וְאֵין צָרִיךְ לְהַתְחִיל גְּנוּת קֹדֶם שֶׁבָּא אַבְרָהָם, רַק בַּגְּנוּת שֶׁהָיָה לַבָּנִים. אֲבָל פֵּרוּשׁ רִאשׁוֹן עִקָּר, כַּאֲשֶׁר תָּבִין עִקַּר הַדְּבָרִים.
בין לרב ובין לשמואל יש לומר עבדים היינו תחילה ואחר כך מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו
וּבְוַדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל שְׁנֵיהֶם, שֶׁהִצִּיל אוֹתָם מִגְּנוּת הַנֶּפֶשׁ וּמִגְּנוּת הַגּוּף גַּם כֵּן. שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיָה לָהֶם גְּנוּת הַנֶּפֶשׁ, וְאַחַר כָּךְ הִצִּיל אוֹתָם גַּם כֵּן מִגְּנוּת הַגּוּף. וְלָא פְּלִיגִי, רַק אֵיזֶה יוֹתֵר גְּנוּת, וְדָבָר שֶׁהוּא יוֹתֵר גְּנוּת רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַתְחָלָה. וְאָנוּ 2 קָיְימָא לָן כִּשְׁמוּאֵל, וּלְפִיכָךְ אָנוּ מַתְחִילִין עֲבָדִים הָיִינוּ וכו', וְאַף שְׁמוּאֵל מוֹדֶה שֶׁגְּנוּת נַפְשִׁי הָיָה לָנוּ, וּלְפִיכָךְ יְסַפֵּר אַחֲרָיו מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וגו'. וְאֶפְשָׁר לוֹמַר דְּאַף לְרַב, דְּאַף עַל גַּב דְּעִקַּר הַגְּנוּת הוּא מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ וגו', יֵשׁ לְהַתְחִיל בַּעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְהַתְחִיל לְסַפֵּר קֹדֶם הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה רָאוּי לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַדְּבָרִים עַד מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁשָּׁם הוּא מַתְחִיל לְסַפֵּר הַגְּנוּת, הוּא הַקְדָּמָה לָמָה אָנוּ חַיָּבִין לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. נִמְצָא כִּי הַהַגָּדָה הַזֹּאת הוּא בֵּין לְרַב וּבֵין לִשְׁמוּאֵל כַּסֵּדֶר לְגַמְרֵי.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
34 - גבורות השם פרק נ"ב חלק א'
35 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ב'
36 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ג'
טען עוד
לדעת רב פותחים את ההגדה בגנות שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, מפני שגנות זו 1 קשורה לצד הרוחני של האומה, כי לגוף אין גנות בעבודה זרה כי אם לנשמה. לדעתו גנות רוחנית היא גנות גדולה יותר מגנות גופנית, כי גנות זו מביאה לידי אבדון. כאשר הנשמה עוזבת את הדרך הראויה לה, סופה לאבדון, כמו שנאמר: והאבדתי את הנפש ההיא. מכיון שגנות רוחנית מביאה לאבדון, סובר רב שהיא נחשבת לגנות הגדולה ביותר, ולכן היא הגנות בה יש לפתוח את ההגדה. שמואל סובר שהגנות הגופנית נחשבת לגנות גדולה יותר, מפני שגנות זו נראית וניכרת עתה ולא רק בעתיד, לכן לשיטתו יש לפתוח את ההגדה בגנות של: עבדים היינו לפרעה במצרים. ועוד סיבה: מכיון שהגנות היא דבר שמתחבר אל הגוף, מפני שהגוף חומרי והגנות דבקה בחומרי. לדעתו, אף שהגנות הנפשית מביאה בסוף לאבדון, אין זו גנות כמו גנות גופנית, כי הגוף החומרי שהוא שפל שייך בו הגנות, וזה דבר ידוע.
יש מפרשים שלדעת רב הגנות היא מתחילה עובדי עבודה זרה, כי היא היתה לפני היות אברהם אבינו, וכשבא אברהם קרבו הקב"ה לעבודתו, וראוי להזכיר הגנות שהיא בשורש. ולדעת שמואל הגנות שעליה דברה המשנה באמרה: מתחיל בגנות ומסיים בשבח, היא לגנות הבנים, ודי שיספר בגנות שהייתה לבנים, שהיו עבדים לפרעה במצרים, ואין צורך לספר בגנות שהייתה לפני בוא אברהם אבינו. אבל פירוש הראשון הוא העיקר, כשתבין את הדברים.
אין ספק שהקב"ה עשה לישראל את שני הדברים: קרב אותם לעבודתו אחר שהיו עובדי עבודה זרה ובכך הציל אותם מהגנות השייכת לנשמה, וגאלם משעבוד מצרים ובכך הצילם מהגנות השייכת לגוף. מחלוקת רב ושמואל היא: מה היא הגנות הגדולה יותר, שאותה ראוי להזכיר בתחילת ההגדה. אנו 2 פוסקים כשמואל, ולכן מתחילים את ההגדה בעבדים היינו לפרעה במצרים. מכיון ששמואל מודה שהיתה גם גנות רוחנית, לכן מזכירים אחר כך מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. ואפשר לומר שגם לדעת רב יש לומר תחילה: עבדים היינו, אף שלדעתו הגנות שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו גדולה יותר, כי יש לומר את הטובה שעשה הקב"ה עם עם ישראל, שזו הסיבה למצוות סיפור יציאת מצרים. על פי זה, כל מה שנאמר לפני מתחילה עובדי עבודה זרה, ששם מתחילה ההגדה, זו הקדמה לפני ההגדה עצמה, הקדמה המבארת למה חייבים לספר ביציאת מצרים. נמצא שההגדה מסודרת בין לשיטת רב ובין לשיטת שמואל.
ביאורים
אתמול למדנו שסיפור ההגדה נפתח בגנות. מהי הגנות? בזה נחלקו בגמרא רב ושמואל: רב אומר שהגנות היא שהיו אבותינו (אבותיו של אברהם אבינו) עובדי עבודה זרה ולא עובדי ה'. שמואל אומר שהגנות היא שהיו אבותינו (במצרים) עבדים לפרעה ולא בני חורין.
המהר"ל מעמיק במחלוקת זו, ומבאר את העניין שבא להדגיש כל אחד מהחכמים:
רב מדגיש את הגנות בנפש. עבודה זרה איננה פוגמת בגוף האדם, אלא בנפשו, בנשמתו. שמואל מדגיש את הפגם הגופני – היותנו עבדים. הנפש היא עצם רוחני, היא אלוהית. הגוף הוא גשמי-חומרי. הנפש נבדלת יותר וקשה לפגום בה. מטבעה, במצבה הנכון, היא טהורה, והיא עליונה על הגוף. מי שנפשו נשארה בשלמותה, ורק גופו נפגע, עיקר המציאות שלו לא נפגע, ובעתיד תבוא הנפש ותתקן את החסר בגוף. אמנם מי שגם נפשו נפגעה – עיקר המציאות שלו חסר.
החיסרון בגוף הוא שהפגמים בו ניכרים יותר בעולם הזה. מחלה, חלילה, או רעב ושיעבוד מודגשים מאוד בגוף. יתרה מכך, כיוון שהגוף הוא ההופעה שמקבלת הנפש בעולם הזה, הוא צריך תנאים חומריים בסיסיים, המהווים לו סביבת מגורים. ההתעסקות שלו היא בדברים פחותים יותר – צורכי אכילה שתיה, שינה ושאר צורכי הגוף. אין בו את המעלה של הנפש. עם זאת, השינוי בין מצב אחד למשנהו מתבצע בגוף בקלות ובמהירות, דבר המשמעותי בתיקון פגמים.
רב סבר שהגנות שאבותינו עבדו עבודה זרה ונפגמה נפשם משמעותית יותר, כיוון שתוצאתה חמורה יותר. בעוד שמואל סבר שהגנות שהיו עבדים משמעותית יותר, כיוון שהיא ניכרת יותר וטבעי יותר לגוף לקבל חיסרון בעולם הזה.
המהר"ל מביא עוד פירוש, והוא שרב רוצה להדגיש את גנות האבות, אבותיו של אברהם אבינו, כיוון שזו הגנות הראשונית. לאחריה מתחילה עבודת ה' בעולם בדמותו של אברהם אבינו. שמואל סובר שהעיקר זה גנות הבנים, שהיינו עבדים לפרעה, כיוון שזה הדבר שבו אנו עוסקים בהגדה. המהר"ל מסיים ומכריע שהפירוש הראשון הוא העיקרי.
בכל מחלוקת הלכתית, אנו נאלצים לרוב להכריע כשיטה אחת. גם כאשר שתי השיטות מבוססות, לבסוף נבחר דעה אחת על פני חברתה. גם בעניין זה עלינו להכריע – האם לפתוח בגנות שמציג רב, או בגנות שמציג שמואל? ההכרעה היא שאנו פותחים בגנות שמציג שמואל. עם זאת, גם לדעת רב יש מקום של כבוד, שהרי הקב"ה הציל את עם ישראל הן ממצבם הגופני הירוד, והן ממצבם הרוחני הירוד. אנו מתחילים בסיפור הבעיות הגשמיות שהיו, עוברים לבעיות הרוחניות, ומודים לקב"ה על ההצלה מכולן. המהר"ל מביא גם אפשרות נוספת, שלפיה המחלוקת בין רב לשמואל אינה במה יש להתחיל, אלא מהי הגנות העיקרית.
הרחבות
ידיעת הדבר מהפכו
אָמְרָה הַמִּשְׁנָה: יַתְחִיל בִּגְנוּת וִיסַיֵּם בְּשֶׁבַח. בתחילת ספר נצח ישראל לומד המהר"ל יסוד עקרוני נוסף מדברי המשנה: "מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים [פסחים קטז.] בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן. שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות והדברים השייכים אל הגלות".
בהמשך הפרק מסביר המהר"ל איך נלמדת הגאולה מן הגלות, ואת דבריו מייסד על דברי המדרש : "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע [בראשית טו, יג], ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם" [בראשית רבה מד, יח]. עם שהוא מפוזר ומופרד, נמצא מחוץ למקומו הטבעי (כמשכון, הנמצא מחוץ לבית בעליו) ונתון לשליטת זרים – הוא מת . עם ישראל שרד אף-על-פי שהיה מפוזר, ממושכן ומשועבד, מה שמראה על חיות של גאולה שזרמה בעורקיו למרות הגלות הקשה. בלימודנו מחר נרחיב על החיות המיוחדת של עם ישראל, שנשארה אצלו גם בגלות.
להצלחת נעמי ואליה אזולאי הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
