ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- מעלת המקדש
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אדיר בן ברכה
פר' תרומה והפרשיות שאחריה בספר שמות עוסקות בהקמת המשכן. וכל זה קיום מצות עשה של "ועשו לי מקדש", מצוה הנוהגת לדורות.
והנה גם בזמן הגלות, ועאכו"כ היום שאנו בארץ ישראל, מצוה עלינו לעסוק בפרשת עשית המקדש, כפי שמובא בתנחומא (פרשת צו, יד) וז"ל:
"אמר יחזקאל לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית וכתוב אותו לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו וכי יכולין הן לעשות הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואח"כ אני הולך ואומר להם, א"ל הקב"ה ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל, א"ל הקב"ה גדול קרייתה בתורה כבנינה לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית".
והנה ידוע אמרם ז"ל "כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה"- שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו", וכאן נתחדש שגם העוסק בבנין ביהמ"ק, כאילו קיים את המצוה בלמודה ובנה את הבית. ואי"ה יבוארו הדברים להלן.
אולי יעניין אתכם:
>> 'יום חנוכת המשכן' - מה קרה בר"ח ניסן?
>> דבר תורה לפרשת שמיני - יומו המיוחד של המשכן
>> חנוכת המשכן - הערך המלא בויקישיבה
ויקחו לי תרומה
ויקחו לי תרומה"- פרש"י "לי- לשמי", וכן בצווי "ועשו לי מקדש" - פרש"י "לי לשמי", לכאורה מה המיוחד במצוה זו שכל עשיתה צריכה להיות מתוך כוונת לשמה, מן ההתחלה בנדבת התרומה למשכן, ועד עשית המשכן עצמה? אם נשווה זאת לשאר המצוות נראה שהכוונה לשמה אינה מעכבת. לדוגמה, במצות הצדקה, אמרו בגמ' "הנותן צדקה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח:), אע"פ שמעורבת בכוונתו גם כוונת שלא לשמה יצא ידי חובתו ואף נקרא צדיק גמור. ואין לומר שזה דין מיוחד בצדקה, שבזה לא צריך כוונה לשמה, שכן יתרה מזאת אמרו, שאף מי שאבד פרוטה ומצאה עני והתפרנס ממנה, נחשב לו לצדקה. משום שהגמ' שם מביאה מצדקה ראיה לענין בדיקת חמץ, שאף אם בשעת בדיקת חמץ התכוון למצוא מחט שאבדה, גם כן קיים מצות בדיקת חמץ, משמע שבכל המצוות הדין כן, (ומאידך גיסא, נראה שגם בצדקה קיים מצוה רק אם היתה לו גם כוונת מצוה בנוסף לכך שיחיה בנו, כמו שמפורש בגמ' ב"ב י: , וצריך לומר שבאבד פרוטה ומצאה עני, לא קיים את המצווה, אלא שנחשב לו לזכות, שמצא עני את כספו ונהנה ממנו). ולפי כל זה צריך להבין מה המיוחד במצות בנין המשכן שצריך לכוון לשמה?
נראה לומר, מכיון שכל המצווה של "ועשו לי מקדש" היא בשביל "ושכנתי בתוכם", לכן חשוב שיעשה לשמה, שאי אפשר להשרות שכינה בלא כוונת הלב. כמו שמצאנו בתרומת המשכן, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומי", שהכל תלוי בנדבת הלב.
והנה מצאנו שמשה עם כל ישראל התקשו בהקמת המשכן, ולא הצליחו להקימו עד חודש ניסן, ובודאי היה זה בגלל, שהיה חסר להם כוונת הלב, ובלא זה השכינה לא שרתה במשכן.
וכך מסביר הספורנו בתחילת פרשת פקודי, מדוע המשכן לא נחרב ולא שלטו בו יד גויים, אלא נגנז וקיים לעולם, כמו שאמרו חז"ל "שמא תאמר אבד סיברם בטל סכויים ת"ל: עצי שיטים עומדים", ולעומת זאת בית המקדש הראשון והשני נחרבו ביד אוייבים. ומתרץ: מפני שהמשכן נעשה ע"י משה ובצלאל וכל ישראל בנדבת לבם, לכן נשאר קיים לעולם. משא"כ בית ראשון נעשה בעזרת חירם מלך צור, ולכן נחרב. ובית שני שכל בניתו היתה ברשותו של כורש, והוא שלח עושי מלאכה לבנותו, היה בו חסרון נוסף, שלא היו בו הניסים של בית ראשון, ולא היה בו ארון הברית , ולבסוף נחרב . ללמדך, שהשכינה שורה בבית לפי איכות המעשה, ותלויה בכוונת הלב.
כמו כן, אפשר לפרש את השראת השכינה שבבתי כנסיות שבבבל, כמו אמרו חז"ל "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל", ומובא שם שהיה שם בית כנסת בנהרדעא שנקרא "שף ויתיב" ששרתה בו שכינה. ופרש"י "ובנאה יכניה וסייעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן, לקיים מה שנאמר: כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו". היינו כיון שנבנה מתוך געגועים לארץ ישראל שבא לידי בטוי בחומר הבנין מאבני הארץ, ולכן זכו שתשרה שם השכינה.
מובא בתנחומא , וברש"י (כ"ו, ט"ו),
"ועשית את הקרשים - היה לו לומר ועשית קרשים, כמה שנאמר בכל דבר ודבר, ומהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו צפה ברוח הקדש ונטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, אמר להם, שעתיד הקב"ה לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם. הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו טם מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן".
לפי דעה אחרת, הארזים הללו היו מהאשל של אברהם שנטע בבאר שבע, ויעקב אבינו לקח אותם למצרים במחשבה שישראל יוכלו לקחת עמהם כדי להקים משכן".
חז"ל רצו ללמדנו בכך, באיזה כוונה נבנה המשכן, שהאבות הכינו עצמם לבנותו, וישראל עוד בהיותם במצרים חיו בתקוה שיבא יום ויבנה, וכל הכנת הנפש הזאת נכנסה בבנין המשכן, והיא שהביאה להשראת השכינה בו.
עוד אמרו במדרש (שמו"ר לג, י), שבעקבות צוויו של יעקב אבינו שיכינו עצמם להקים את המשכן, היו מהם שהכינו עצמם לכך וז"ל "ויש מהם שהתקינו עצמן לדברים, ויש מהן ששכחו, וכשבא משה ואמר להם שיעשו המשכן, יש מהם שהביא מעצמו, ויש מהם שלא הביא אלא ממה שהיה מונח בידו, שכן הכתוב אומר: כל איש אשר נמצא אתו וגו'". היינו שהיכולת לתרום היתה תלויה במידת הרצון להקים את המשכן, שמי שרצה בכך זכה שיהיה לו. כמו שאמרו במדרש שלפניו ש"אף המן שהיה יורד לישראל, היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו הגדולים שבהן באין ולוקטין אותן, והיו גונזיך אותן". וכתב הרמב"ן על הפסוק "ועשו ארון"(כה, י) "והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר".
כלומר היו שלושה סוגי מתנדבים: מתנדב שנתן תרומה, מתנדב באמנות העשיה, או שבמחשבה השתוקק לכך ובכך תרם את חלקו למשכן.
"לי לשמי" - שאם לא כן יהיה חלילה עבודה זרה
נראה עוד לפרש את הצווי "ועשו לי מקדש"- "לי לשמי" שאם לא יתכוון לשם שמים להשרות שכינתו בתוכנו, לא די שלא תשרה בו השכינה, אלא אף יהיה בזה נדנוד ע"ז. הנה חוט דק כשערה מפריד בין אמונת אומן בקב"ה, לאמונה טפילה שהיא סרך ע"ז. דוגמא לדבר אפשר להביא מהרמב"ם הלכות ע"ז פי"א הל' י"ב "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר".
ולכאורה קשה מדוע אסור לומר פסוקים מהתורה כדי לרפא, ומותר לומר אותם כדי להגן?
ועוד, מקובל שגדולי ישראל למדו תורה כדי להרפא. כך מספרים על הט"ז שהיה לומד תורה לזכות החולים, לרפאותם, והיו נרפאים ע"י זה?
אלא שיש כאן הבחנה דקה אבל ברורה למבין. אם הוא לומד תורה ומקווה לה' שבזכות המצוה, הקב"ה הרופא כל בשר יחמול על נפש החולה וירפאהו, בודאי שזה מותר. אבל הרמב"ם חשש למקרה שאינו מתכוין לומר פסוקים לשם מצות תלמוד תורה, אלא כדי לרפא, וזה כפירה, כי אין לפסוקים מצד עצמם סגולה לרפא אלא רק למצוה שהאדם מקיים שמתן שכרה בעולם הבא והקרן קיימת לו בעוה"ז, שגדולה זכותה לפעול רפואה בעולם.
וכן כתב בהלכות מזוזה פ"ה ה"ד:
"מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".
ואע"פ שאמרו חז"ל בגמ' ששם "ש-די" רומז לראשי תבות שומר דלתות ישראל", ומצוה לשים את המזוזה בטפח הסמוך לרה"ר כדי שרוב הפתח יהיה מוגן במזוזה, ה"ז בזכות המצוה ולא מכח הקלף והאותיות שבו.
וכן גם בענין המשכן, יש לכוון בעשיתו לשם השראת השכינה, אבל אם מכוון לצורך עצמו כדי שיתברך, הרי זה קרוב לע"ז, ודומה לחוטאים שבוטחים שבית המקדש יצילם, והנביא מזהירם (ירמיהו פרק ז) "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' המה". אלא שיש לעבוד את ה' בתמימות, ובזכות זה תחול עלינו ברכה, וכמו שאומר הרמב"ם במורה נבוכים, שמי שמיחד שמו יתברך יכול להיות בטוח באותה שעה שלא יאונה לו כל רע, כי אז הוא חוסה תחת כנפי השכינה.
ושכנתי בתוכם - בתוך כל אחד ואחד
בספרים קדמונים מובאת דרשה (אלשיך, של"ה, ואין לה מקור בחז"ל) "ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד". ונראה למצוא לזה רמז במדרש (שמ"ר לג,א)
"משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".
(למדרש היה קשה הלשון ויקחו, שהיה לו לומר ויתנו, ותירץ: שע"י התרומה אנו לוקחים את ה' עמנו). והנה המדרש הזה מדבר לא רק על מקום המקדש, אלא שכל מקום שאנו הולכים, עלינו לעשות מקום לשכינה שתשרה בתוכינו, וזהו שכינה אצל כל אחד ואחד, ובודאי ש"הקיטון" שנעשה לשכינה אינו בית אלא מקום בלבבינו ובכוונת הלב תלוים הדברים.
מעשה המשכן במעשה שמים וארץ
חז"ל השוו את מעשה המשכן למעשה שמים וארץ. כמו שהקב"ה שבת ביום השביעי ממעשה שמים וארץ, כך אנו שובתים בו מל"ט מלאכות שהיו במשכן. וכן אמרו חז"ל שבצלאל ידע לצרף אותיות במלאכת המשכן כמו שהקב"ה עשה בבריאת שמים וארץ.
ונראה שכל זה בא ללמדנו שעלינו לדבוק במידותיו בעשית המשכן כמו שהוא ברא את העולם. והנה הקב"ה ברא את העולם ע"י שצמצם את עצמו, בסוד הספירות וירידת העולמות, עד שהעלים את הדרת כבודו ונברא עולם מלשון העלם. ובספרי חסידים אמרו שהבריאה באמת לא היתה יש מאין אלא אין מיש, שפני שלפני הבריאה היה כל העולם מלא כבודו, ואח"כ נעלם ונעשה כביכול אין, ובכך פינה דירה לתחתונים.
וכן אנו מצוים לעשות מידה כנגד מידה, לעשות מן היש אין, לבטל את ישותנו לפני ה', ועי"כ לפנות לקב"ה מקום בלבינו, אמרו חז"ל "כל המתגאה -כאילו עובד ע"ז" "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". "המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה". ובעשית המשכן אנו משרים את השכינה בתוכינו, ומחזירים את האין ליש האמיתי, כפי שהיה קודם הבריאה. וזה תכלית הבריאה "התאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים".
לקריאה נוספת:
>> 'קול צופיך' - דברי הרב מרדכי אליהו על המנורה במשכן
>> איך הצליחו להדליק את המנורה במשכן?
>> מנורה - הערך המלא בויקישיבה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה אכפת לך?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
איך ללמוד אמונה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך עושים קידוש?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
