^ 1. נקדים הקדמה קצרה בעניין הרכב החומרים שבהם נעסוק: גומי ופלסטיק: גומי הנו חומר ידוע, אשר יוצר בעבר משרף של עצים (ואינו הגמי המוזכר במשניות וברמב"ם כמקבל טומאה, שאינו אלא ענף או עלה רך). בעשרות השנים האחרונות נתפשט מאוד השימוש בגומי סינתטי, העשוי מפולימרים המופקים מנפט. פלסטיק הנו חומר שמיוצר אף הוא מפולימרים המופקים מנפט. בשנים האחרונות התחיל להתפשט השימוש בתירס כמקור להפקת הפולימרים לתעשיית הפלסטיק, וייתכן שזה יהיה האופן הרווח יותר בעתיד.
^ 2. באחרונים שהתירו את השימוש בפלסטיק ניתן למצוא כמה הוכחות להיתר:
א. שנינו בכלים (פ"י מ"א) "אלו כלים מצילין בצמיד פתיל... כלי אדמה". וכן פסק הרמב"ם (כלים פרק א הל' ו): "כלי אדמה טהורין לעולם, ואין מקבלין טומאה מן הטומאות". ומסיק ה"אגרות משה" (יו"ד ג סי' נג) שכיוון שניילון (והוא הדין בפלסטיק), מיוצר מנפט, שאפשר לראותו כאדמה נוזלית, דינו ככלי אדמה, שאינם מקבלים טומאה.
באופן דומה כתב ב"טהרת הבית" (סי' ח הערה יא), ששנינו בכלים (פי"ז מי"ג): "כל שבים טהור". ומפרש ב"תפארת ישראל": "ים דנקט לאו דוקא, אלא הוא הדין להגדל בתוך נהר או נחל". ופסק הרמב"ם (כלים פרק א הל' ג): "כלים העשויין מעצמות חיה שבים ומעורה טהורים. כל שבים טהור ואינו מקבל טומאה". וכיוון שהנפט הוא למעשה נוזל דינו כמקור מים, שהיוצא ממנו טהור, ומביא שם את דעת הגרי"ש אלישיב, שמסכים לדעתו.
ב. שנינו בכלים (פ"ג מ"ז): "קומקום שניקב ועשאו בזפת – ר' יוסי מטהר, שאינו יכול לקבל את החמין כצונן. וכן היה אומר בכלי זפת". אולם ב"תפארת ישראל" (שם) כתב שזפת אינה מקבלת טומאה כלל, אף שהיא עשויה משרף של עץ, ועץ מקבל טומאה, כיוון שנשתנה מברייתו. וגם הרמב"ם, כאשר הוא מזכיר ז' מיני כלים המקבלים טומאה (כלים פרק א הל' א) אינו מונה זפת בכללם. על פי זה מסיק ה"חזון איש" (מקוואות ליקוטים סי' ז אות ז) שגם גומי אינו מקבל טומאה, כיוון שנשתנה מברייתו. וכן מסיק בספר "טהרת מים" (סי' נב) ביחס לפלסטיק.
ג. נחלקו האחרונים (הובאו דבריהם ב"פתחי תשובה" יו"ד סי' קצ ס"ק יח) בעניין נייר, אם הוא מקבל טומאה. יסוד מחלוקתם היא אם כאשר חומר (לדוגמה בגד) משתנה והופך לחומר אחר (לדוגמה נייר) אמרינן "פנים חדשות באו לכאן", וההתייחסות ההלכתית לחומר החדש תהיה עצמאית, בלי קשר לדין החומר הקודם. במחלוקת זו ה"חתם סופר" (ו סי' פא) וה"סדרי טהרה" (שם ס"ק יט) סוברים ש"אמרינן פנים חדשות באו לכאן", ואילו ה"נודע ביהודה" (תנינא יו"ד סי' קה) חולק וסובר שלא אמרינן כן.
ונראה שהוא הדין בחומרים אלו. לשיטת ה"חתם סופר" וה"סדרי טהרה", דאמרינן פנים חדשות, גם אם הפלסטיק מיוצר מדבר המקבל טומאה הוא עצמו אינו מקבל טומאה. בדרך זו הלך ה"טהרת מים" (סי' נב-נג) והתיר שימוש בגומי ובפלסטיק גם אם יתברר כי הם מיוצרים מעץ, המקבל טומאה. אולם ה"אגרות משה" (יו"ד ג סי' נג) חולק וסובר כי אם נניח שהניילון (והוא הדין בחומרים אחרים מאותו הסוג) מקורו בחומרים המקבלים טומאה, לא אמרינן "פנים חדשות באו לכאן", כיוון שהוא סובר כ"נודע ביהודה" במחלוקת האמורה.
ולמסקנה, כל עוד הפלסטיק מיוצר מנפט, כל ההיתרים האמורים רלוונטיים ביחס אליו ואינו מקבל טומאה. מבירור שעשינו עם "המרכז הארצי לטהרת המשפחה" בישראל התברר שבכל המקוואות בארץ משתמשים בפקק גומי לסתימת נקב ההשקה, והוא הדין לפלסטיק, אלא שפקק פלסטיק איננו אוטם מספיק. אולם אם השימוש בחומרים מן הצומח יתרחב, והפלסטיק ייוצר מחומרים אלו, הדבר יהיה נתון במחלוקת אחרונים ויהיה מקום להחמיר, בגדרים המבוארים לקמן.
^ 3. שכן חומר שאינו מקבל טומאה, גם אם עשה ממנו כלי אינו מקבל טומאה – הרמב"ם (שם), וכן פסק ה"חזון איש" (שם) לעניין גומי, ו"בדי השולחן" (סי' קצ ס"ק קח).
^ 4. שו"ת מהרש"ם (א סי' ב) פסק כי גומי מקבל טומאה, וכי העובדה שאינו טווי אינו מעכבת אותו מלקבל טומאה, כיוון שעושים ממנו נעליים, והרי הוא ראוי למדרס ודינו ככל בגד המקבל טומאה. טענה זו מקובלת גם על ה"אגרות משה" המובא לעיל, אלא שלמעשה פסק להתיר. ונראה להוסיף על דבריו שפסק כן ביחס לגומי שמקורו בשרף עצים. בכך חלק על ה"תפארת ישראל" (במשנה שם), שהסיק כי זפת אינה מקבלת טומאה מסברה דנפשיה, אך בעצמו מודה כי מפשט המשנה הנ"ל משמע שזפת מקבלת טומאה, וצריך לומר שהוא הדין לגומי, הואיל ולא שנא. כמו המהרש"ם פסק האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש (הובא בשמו ב"טהרת מים" סי' נב) שלא לפקוק את המקווה בפקק גומי. ה"מנחת יצחק" (ד סי' לו) מרחיב את הפסיקה הנ"ל של המהרש"ם בעניין גומי גם לעניין פלסטיק, שאין להשתמש בו במקווה, אולם על פי האמור לעיל יש לחלק בין גומי טבעי – שמקורו מן הצומח, לפלסטיק – שמקורו מנפט, וגם המחמירים בגומי טבעי ייתכן שיודו למקלים בפלסטיק ובגומי סינתטיים.
^ 5. שנינו במקוואות (פ"ה מ"ה): "נוטפים שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפילו קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל – דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר, כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו". וקיימא לן כר' יוסי, שאין לסמוך בדבר המקבל טומאה. ונחלקו הראשונים בפירוש המשנה, מהו הפסול בזחילה זו שאין להכשיר אותו בדבר המקבל טומאה.
לדעת הר"ש משאנץ הפסול הוא פסול זוחלין, שאין לעצור את הזחילה בדבר המקבל טומאה, ואפילו אם יישארו מ' סאה מתחת לנקב – כיוון שעצירת הזחילה נעשית בדבר המקבל טומאה אסור, משום שהווייתו של המקווה בטומאה. הרא"ש לעומתו סובר (בפירושו השני) כי פסול הווייתו בטומאה כולל רק המשכת המים למקווה בדבר המקבל טומאה, אולם השארת המים במקווה אינה כלולה בדין הווייתו בטומאה ויכולה להיעשות בדבר המקבל טומאה.
השו"ע (יו"ד סי' רא סע' נ) פוסק כדעת הר"ש משאנץ בסתמא, ואת דעת הרא"ש בשם "יש מי שאומר", ומשמע שפסק לחומרה – שאין לסתום את יציאת המים מן המקווה בדבר המקבל טומאה. אולם השו"ע מחמיר רק כאשר מתחת לנקב אין מ' סאה, ואם מתחת לנקב יש מ' סאה לכולי עלמא מותר לסתמו בדבר המקבל טומאה, וכן פסק למעשה הגרז"נ גולדברג.
הר"ש משאנץ עצמו אמר שיש לחוש לזחילה גם למעלה ממ' סאה, וכן פסק הרמ"א שם (שלא כשו"ע, שהקל בזחילה מעל מ' סאה). על פי זה היה מקום לומר כי לדעת הר"ש משאנץ והרמ"א אין לסתום את הזחילה בדבר המקבל טומאה גם אם נעשית מעל מ' סאה; אולם הרמ"א לא פסק כן במפורש. וגם אם נאמר כי הר"ש משאנץ והרמ"א מחמירים לסתום זחילה בדבר המקבל טומאה גם למעלה ממ' סאה, לאחר שנסיר סתימה זו, אם המים אינם זוחלים עוד (כיוון שמילאנו את ברכת הטבילה במים עד לגובה פני המים באוצר) מסתבר שהמים יחזרו להכשרם, ולא יישארו פסולים משום הוייתו בטומאה, כיוון שכעת אינם זוחלים אלא נקווים ועומדים.
^ 6. במקוואות הבנויים על פי שיטת חב"ד, שבהם אוצר ההשקה בנוי מתחת לבריכת הטבילה, הנקב בין האוצרות מעמיד את המים שבברכת הטבילה, וממילא דינו כנקב מתחת למ' סאה, שאין לסתמו בדבר המקבל טומאה.
^ 7. הסטנדרט המקובל לגובה נקב ההשקה בבניית מקוואות הוא כ-1.20 מטר ("מבנה מקוואות והכשרם", הרב ד' מינצברג). בגובה זה אמורים להיות מ' סאה מתחת לגובה הנקב.
^ 8. ניתן להשיג פקקים מגומי גם בהזמנה מיוחדת. אם הנכם מעוניינים בכך, אנא הודיעו לנו ונשלח את לכם הכתובת.