^ 1. הצורך (והאפשרות) בחפירה מופיעים במשנה (אהלות פט"ז מ"ג, נזיר סד ע"ב), וכן בגמרא (בבא בתרא קא ע"ב): "המוצא מת בתחלה משכב כדרכו – נוטלו ואת תבוסתו. מצא שנים – נוטלן ואת תבוסתן. מצא שלושה – אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה, כמלא מטה וקובריה – הרי זו שכונת קברות, בודק ממנו ולהלן עשרים אמה, מצא אחד בסוף עשרים אמה – בודק ממנו ולהלן עשרים אמה, שרגלים לדבר; שאלו מתחלה מצאו – נוטלו ואת תבוסתו".
ממשנה זו ניתן ללמוד שברגע שנוצר החשש שיש כאן בית קברות, יש צורך לבדוק מסביב למתים עשרים אמה לכל צד. משנה זו נפסקה להלכה על-ידי הרמב"ם (טומאת מת פרק ט הל' ג). אמנם במשנה זו מדובר על מי שמצא קברים שאינם ידועים, שלאחר שמצא שלושה כאלו יש חשש שיש במקום בית קברות, אך כאשר מדובר בקברים ידועים – אין צורך לבדוק בסביבתם, וכפי שפסק הרמב"ם (שם הל' ו). לכאורה, במקרה שלנו מדובר בבית הקברות ידוע, ולא יצטרכו לבדוק סביבותיו. דא עקא, שהחלקה המדוברת נמצאת בתוך שטח בית הקברות, וקיים לגביה ספק ממשי אם נקברו בה מתים, או שרק קידשו אותה לצורך קבורה עתידית, וממילא יש צורך לבדוק את החלקה המדוברת.
יש מקום לברר אם העובדה שמטרת הבדיקה באהלות היא לעניין מעברם של כהנים ועושי טהרות במקום, ואילו כאן מדובר בבדיקה לצורך קבורה, ויש לה השפעה הלכתית, אך נראה שאם לצורך מעבר כהנים חובה לבדוק, קל וחומר כשמטרת הבדיקה היא כדי שלא יקברו באותו מקום שני מתים ללא הרחקה מתאימה ביניהם. אמנם היה מקום לאסור את הבדיקה, שהרי בשו"ע (יו"ד סי' שסג סע' ז) נפסק שיש איסור בפתיחת קברים, אך כאן מדובר בחפירה שמטרתה לבדוק אם הקברים קיימים, ללא פתיחתם. ועוד מצאנו משניות מפורשות שמותר לחפור כדי לחפש קברים (ושם נאמר שיש חובה לעשות כן, ואין אומרים שיחזיקו את המקום כטמא ולא יבדקוהו).
גם באופן מעשי מסר לנו הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, שכך המנהג למעשה בעירו, שבה יש בית עלמין עתיק, ויש ספק אם קברו בחלקות מסוימות בעבר. כאשר רוצים לקבור בחלקה שכזו, חופרים שם כדי לבדוק אם כבר קברו במקום בעבר.
אמנם במשנה נאמר שצריך לחפור רק עשרים אמה, אך במקרה שם אין סימון של גבולות, ולכן עד שם חוששים, אך בנדון דידן, שהספק קיים על החלקה והיא תחומה, יש לבדוק את כל החלקה.
^ 2. כן מופיע במשנה (אהלות שם מ"ד): "הבודק – בודק אמה על אמה, ומניח אמה", וכן פסק הרמב"ם (שם הל' ז).
^ 3. שכן יש צורך להיזהר שלא יגיעו חלילה למצב של ביזיון המת, ולכן יעשו זאת בזהירות מרבית.
^ 4. במשנה (אהלות שם) מפורש עומק החפירה: "עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה", וכן פסק הרמב"ם (שם הל' ו): "כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו? חופר עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה, והיא הקרקע שנראית שאינה עבודה. העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש – הרי זו כבתחילה, וצריך להעמיק עד שיגיע לבתולה. הגיע למים – הרי זו כבתולה". אף-על-פי-כן, כתבנו בגוף התשובה שאם הגיעו אל מתחת למפלס הקבורה בבית הקברות אין צורך לחשוש יותר, וכך נוהגים למעשה גם בצפת. הסיבה לכך, כמבואר לעיל, היא שהמשנה מדברת על מציאת קברות כשלא היה ידוע שקברו שם בעבר, ואילו בנדון דידן מדובר בבית קברות ידוע, שקיים בו ספק על חלקה מסוימת, ולכן אין להניח שקברו בו עמוק יותר ממה שקברו בחלקו הידוע של בית הקברות.
נוסף לכך, דווקא בחשש של מאהיל על הטומאה יש צורך בחפירה עד שיהיה ברור שאין שם מת, שכן מאהיל יש עד התהום, אך בנדון דידן החשש הוא שיקברו מת במקום שכבר קבור מת אחר, ובעניין קבורת מת מעל מת נפסק בשו"ע (יו"ד סי' שסב סע' ד): "אין נותנין ב' ארונות זה על זה; ואם נתן – כופין העליון שיפנה. ואם יש ביניהם עפר ששה טפחים – מותר". אם כן, כאשר חפרו עד מתחת למפלס בית הקברות, שוב יכולים לקבור שם אפילו אם יש מת, שכן תהיה הרחקה של ו' טפחים בין קבר לקבר (לפי נימוק זה יש להיזהר שהחפירה תהיה באופן שכאשר יקברו יהיו ו' טפחים בין המקום התחתון שבו חפרו לתחתית הקבר החדש).