^ 1.בטעם הדין באר הציץ אליעזר שיש להתיר ההעתקה לכו"ע: 'לא מיבעי אליבא דהש"ך ודעימיה דמותרת היא ההעתקה לצורך לימוד ושימוש עצמי, מכיון דלא שייך בו קפידא על עצם הלימוד והשימוש בהספר או הכתב-עת, דלשם כך הא נתנו למכירה, ולשם כך רוכשים אותו וא"כ ממילא לא מתחשבים על קפידתו של המו"ל על העתקה מטעמא דלא יבוזו, דהא אין כאן אלא חשש איסור מכח קפידא בלבד, ולא חלות על תנאי לומר שעל מנת כן הוא מוכרו... וא"כ ה"נ, אם האזהרה היתה בגדר של התנאת תנאי שלא יעתיק מזה ואחרת יתבטל המכר, אז היה צריך להחזיר את המעות שהקונה שילם עבור זה... וזה בודאי לא ירצה המו"ל, וא"כ בודאי אין זה כי אם בגדר של הטלת איסור בלבד, ולא חלה איפוא ההקפדה על זה משום לא יבוזו. וההיתר הזה נראה דחל לא רק בנוגע למאמרים או כ"ע תורניים, כי אם גם על רפואיים מכיון דע"י כן יתקדם יותר מהר בשטח הרפואי באיזה צד שהוא והדבר יביא במישרין או בעקיפין להחשת קיום המצוה של ורפא ירפא, והשבותו לו, ול"ת ע"ד ריעך...
ואפילו אליבא דהסמ"ע, נראה לי דבכגון דא יודה גם הסמ"ע דלא חלה הקפידא מכח טעמא דלא יבוזו, והוא די"ל דדוקא התם שעצם הספר לא שייך לנפקד כלל, והוא יש לו רק היתר לקרוא בו, וחוץ מהקריאה הרי יש כאן איסור של שליחת יד בפקדון, ולכן ס"ל להסמ"ע, דהלא יבוזו לגנב וגו' אין ביכלתו לתת היתר לשלוח יד ולעבור על איסור גזילה... ומשו"ה ס"ל להסמ"ע דמועילה ההקפדה לאסור את ההעתקה אע"ג שמורשה לו לקרוא בו, אבל בכגון נידוננו שלא רק יש לו היתר קריאה בלבד, אלא שקורא בו מפני שהספר הוא רכושו שקנאו בדמים, ורק המוכר עם המכירה מטיל קפידא ואזהרת איסור על העתקה, בכל כגון זה שפיר י"ל שגם הסמ"ע יודה שהלא יבוזו לגנב ... דוחה את הקפידה. וקבלת הספר בחזרה משום כך (עם ההעתק) הא אין ברצונו של המוכר דא"כ יהא צריך להחזיר לו המעות, דבר שבודאי אינו רוצה בזה'.
^ 2.הקצוה"ח בסי' שצא סק"ב סבר שחיוב לשלם מה שנהנית אינו חיוב כדיני נזיקין, אלא כבעל חוב, ועל כן לא יגבה כדיני נזיקין מעידית שבנכסיו, אלא כבעל חוב שדינו מדין תורה בזיבורית. ואומנם חכמים תיקנו שבעל חוב יגבה מבינונית בכדי שלא תנעל דלת בפני לווים. אך כשנהנה באכילתו, אין טעם להוסיף בחיובו לחייבו לגבות מבינונית, ודי שיגבה כדין תורה מזיבורית. וכן הביא האור שמח בנזקי ממון א, ב משו"ת הרשב"א ח"ד סי' יג שכתב שלא משלם על שנהנה מעידית, אלא מהזיבורית. וכ"כ המנחת חינוך מצוה נה והביא נפק"מ נוספת, אם הפקיר את בהמתו אחר שהזיקה, שאין לחייבו על נזקיו כדרשת הגמ' בדף יג, אך יהא חייב תשלומין על שנהנה.
אולם הברכת שמואל בב"ק בסי' יד סק"ב הביא מהגר"ח שחלק על כך, וסבר שחיוב נהנה הינו מטעם מזיק. ולדבריו ישלם מעידית. וצ"ל, שאף שחיוב נזק מטעם שן אינו חייב ברה"ר, אך נזק כנהנה חייב לשלם. ולדבריו כל חיוב נהנה הינו מדיני גזל.
^ 3.וזהו לשונו שם: 'לשון השואל: כי זה כמה שנים אני מוכר צמר גפן והוא [הקב"ה] ברוב רחמיו הטה עלי חסד שהחוט הנזכר מצא חן בעיני האומנים שהשתדלו לקחת ממני החוט הנזכר והיו מכנים אותו בשם: "באבאס מאלי" שפירושו "סחורה של החכם". וכדי שלא יבואו אחרים המוכרים צמר גפן ויאמרו שהוא לקוח ממני, קבעתי בו שמי בדפוס אחד כתוב בו 'באבאס מאלי'... והנה קם עלי אחד וחשב מחשבות להשיג את גבולי, ועשה כאשר זמם ויעש גם הוא חותם כדמות חותמי ממש ונתנו על גבי החוט שלו!. והוא השיב - שאם היה שמי מפורש בנייר לא היה עושה כמוהו, אבל כיון שאין כתוב בחותם רק "באבאס מאלי" גם הוא יעשה כמוהו. ואני אמרתי כיון שזה החותם שלי הוא מפורסם מכמה שנים שהוא שלי הרי הוא כמבואר שמי בפירוש שזה דבר שהשכל מחייב אותו שאין ראוי לשום אדם להתלבש בטלית שאינה שלו ולהשים חותם של אחר על סחורתו. כי הוא היזק הניכר מיד, ונפיק מיניה חורבא לבעל החותם.
תשובה: לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, דהוי ליה משיג גבול, כיון דמטי ליה פסידא בעבור זאת לאו כל כמיניה למיעבד הכי. אשר עשה שם בראשונה דזכה בזה, דסימן שלו בכך הוא. ועליו יאמר 'ובמתכונותו לא תעשו כמוהו'.
^ 4.החתם סופר הביא שלש הוכחות שהוא בכלל איסור גזל מדאורייתא. א. מדברי המשאת בנימין תשו' כז: 'רק שהם גזלנים מדרבנן, אבל מ"מ אינו יוצא בדיינים. שוב בדין הרביעי שהוא יורד לאומנות החליט שהוא גזל גמור ויוצא בדיינים, א"כ הוא גזל מדאורייתא, דכל בדרבנן אינו יוצא בדיינים'. ב. מתשובת הרמ"א סי' י שפסק שגוים כלולים באיסור של ירידה לאומנות חברו, כיון שהוא בכלל גזל: 'שהוא מז' מצות בני נח, ואם אינו איסור דאורייתא גוים לא היו כלולים באיסור', שמע מינה דינא דאוריתא הוא, כמו שהקדים רמ"א בפתיחת התשובה ההיא. ג. וכן משמע מהרוקח. וכן פסק האגר"מ חו"מ א סוף סי' לח, וכ"כ הבית שלמה חו"מ ס"ס צז, המהרש"ך א, נא, וכן בשו"ת פני משה א, לט הביא שגם המהר"י אדרבי סובר דהוי גזל.
והחת"ס הקשה על עצמו מלשון הבית יוסף בסי' קנו שמשמע שאין זה אלא איסור דרבנן.
^ 5.בשו"ת שבט הלוי ח"י סי' רעו באר שנחלקו רק בדבר הדפסת ספר שקיים, אם יש זכויות למדפיס בראשונה. אך אין חולק ש'תוכנות וכה"ג, או חידושים פרטיים של מחבר ספר שיגע והמציא צורה החדשה הזאת, פשיטא דבזה אדם יכול לאסור שלו, ואין זה נכנס בגדר הסכמות'.
^ 6.החת"ס ח"ו ליקוטים סי' נז הרחיב דעתו בדין זה בתשובתו על המחלוקת המפורסמת בין מדפיסי הש"ס. שכן הרב משה שפירא מסלאוויטא הודה שלא נשאר להם מהש"ס שהדפיסו בהוצאה ראשונה, אך ביקש לשמור לעצמו בלעדיות ולאסור על המדפיסים מווילנא ומהוראדנא להדפיס בעצמם, והחת"ס השיב כי אין דין משיג גבול בדבר, ואף ההסכמה שניתנה נועדה רק להגן על בעלי הדפוס שיוכלו לסיים את מכירת הדפסה ראשונה ולא מעבר לך: 'אין אנו באין מטעם מערופיא ויורד לאומנת חברו... ואי לא נסגור הדלת בעד מדפיסים אחרים א"כ מי פתי יכנוס עצמו בספק הפסד כמה אלפים ותתבטל מלאכת הדפוס ח"ו... הנהיגו קדמונינו להטיל גודא על הנכנס לגבול... לפי הזמן והמקום והספר שראו לקבוע כך וכך זמן לאסור לכנוס לגבולו חרמו חל על כל ישראל בכל מקום שהם... אם המסכימי' הגבילו זמן לפי שיעור הנראה בעיניהם ובתוך הזמן כבר מכר כל ספריו אין מקום לאיסור... אין בידו לאסור ההדפסה אלא לטובת כל ישראל ולהגדיל תורה לא לטובתו כעוסק במערופיא'. יש לסייג, שמיירי שמדפיסים ספר קדמון, אך לא שמענו מכך אם אין בעלות ליוצר על יצירתו.