פיטורי עובדת בזמן הריון

נערך על ידי הרב יואב שטרנברג

התביעה: התובעת עבדה כמזכירה אצל הנתבע. לקראת סגירת העסק מחמת קשיים, נאלץ הנתבע לפטר את התובעת מעבודתה, למרות שהיתה בהריון. החוק בארץ קובע, כי אין לפטר עובדת בהריון. ואמנם, אם הפיטורים אינם מחמת העובדה שהעובדת היא בהריון, כמו במקרה דנן, מותר לפטר את העובדת, אבל רק לאחר השגת אישור ממשרד העבודה. האישור תקף רק מיום קבלתו ולא למפרע. משרד העבודה הוא הגוף היחיד המוסמך לתת אישור שכזה.
התובעת דורשת תשלום של משכורתה עד מועד קבלת האשור ע"י הנתבע.

תשובת הנתבע: כיוון שברור שהאשה פוטרה בלא קשר להריונה, אלא מטעמים מוצדקים, אין להסתמך על פרט טכני בחוק, כאשר הוא גורם לעיוות הדין.

הלכה פסוקה (259)

הרה"ג דוב ליאור

add_alert

4 - חוב ששולם באמצעות המחאה ואבדה

5 - פיטורי עובדת בזמן הריון

6 - ביטול פיטורין של עובדת ציבור

טען עוד

פסק הדין : שורת הדין היא, שהנתבע ישלם לתובעת את המשכורת שלה עד מועד קבלת האישור ממשרד העבודה. למעשה, בית הדין פסק על דרך של פשרה, וחייב את הנתבע לשלם רק שני שליש מהסכום.

הנימוקים: ההלכה מאפשרת למעביד לפטר את העובד כאשר המעביד נמצא בקשיים כלכלים ובעצם הוא אנוס. הדרישה של המחוקק לאישור משרד העבודה היא מגבלה שאינה נדרשת על פי דין תורה. הדיון בבית הדין עסק בשאלה, האם מקבלים את החוק על כל פרטיו. גם אם נקבל את רוח החוק המצריך אישור של גוף חיצון, יש לשאול, האם אומדן הדעת של פקיד משרד העבודה עדיף על אומדן בית הדין?

פסק הדין התמקד בביאור האבחנה שעושה הרמ"א בין העובדה שדינא דמלכותא דינא, גם בדברים שבין אדם לחבירו, ובין דינא דערכאות שאינו דינא (הסיבה לעובדה שפסק הדין עוסק דווקא בדעת הרמ"א היא ששני הצדדים אשכנזים):

בכמה מקומות, הרמ"א כותב שדינא דמלכותא דינא, אף בדברים שבין אדם לחבירו. לעומת זאת, בסימן שסט סעיף יא פוסק הרמ"א:

ולכאורה, פסק זה סותר את דבריו לעיל, שהרי ירושת האישה היא ג"כ דין המלך שעוסק בדברים שבין אדם לחברו, ולשיטת הרמ"א גם בזה אמור להיות דינא דמלכותא, אם יש בזה משום תקנת בני המדינה, והרי מסתבר, שאין המלך מתקן תקנות שאינן לטובת בני המדינה?

מקורו של הרמ"א הוא בתשובת הרשב"א (חלק ג סימן קט). הרשב"א שם עושה אבחנה בין דין המלך ובין דין הערכאות:

האבחנה שנוקט בית הדין בין שני המושגים - דין המלך ודין הערכאות - היא, שדין המלך הוא חוק שנחקק כדי לפתור בעיה מסויימת, לענות על צורך שעה שהתעורר במדינה. חוק זה הוא במהותו חוק שהוא לטובתם של בני המדינה, והוא נקרא דינא דמלכותא. לעומת זאת, אם מדובר בחוקים שעניינם צדק ומוסר, דהיינו הסדרת החיים השגרתיים במדינה באופן שיתנהלו על פי היושר, בזה בוודאי שלא אומרים דינא דמלכותא, כיוון שהתורה היא מגדירה את עקרונות הצדק השגרתיים, ולא דיני הערכאות. לכן, חוקי הירושה של הגויים, שאינם באים לפתור בעיה נקודתית, אלא הם חוקים משכבר הימים, בוודאי שאינם חלק מדינא דמלכותא, אלא הם דינא דערכאות.

בדומה, טען בית הדין, יש לומר כי חוק שנחקק על מנת להגן על נשים בהריון מפני פיטורין, הוא חוק חברתי שנועד לפתור צורך שעה. לכן חוק כזה הוא דינא דמלכותא. אבל, הפרט בחוק, הקובע כי שיקול הדעת היחיד יהיה שיקול הדעת של משרד העבודה, ולא של בית הדין, הוא כדין הערכאות, ואין בסמכותו של המלך לקבוע כי שיקול דעתו של בית הדין אינו צודק. לכן, על פרט זה לא יחול דינא דמלכותא, ולפיכך יש לבית הדין סמכות לדון בדבר.

לגבי החיוב מכח מנהג המדינה קבע בית דין שכיוון שזהו מקרה לא מצוי, בדברים כאלו לא אומרים 'הלך אחר המנהג'. משום פסק הרמ"א (סימן שלא סעיף א):