^ 1.המשנה במסכת חלה (פ"ב מ"א) אומרת:
פרות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה. יצאו מכאן לשם: רבי אליעזר מחיב, ורבי עקיבא פוטר.
הרמב"ם (בפירוש המשניות שם) גרס: "בחלה ובמעשרות", ולפי זה יוצא, שישנה מחלוקת תנאים האם פירות א"י שהוצאו לחו"ל חייבים במעשרות.
מחלוקת זו בין ר' אליעזר לר' עקיבא הובאה גם בספרי (במדבר טו, יח), וגם שם יש מחלוקת גירסאות אם המחלוקת היא רק בחלה או גם במעשר, כאשר בכת"י המצויים בידינו (ברלין, אוקספורד, רומי ולונדון) הגירסא היא רק לגבי חלה, ואילו בדפוס ונציה שהוא הדפוס הראשון, הובאה המחלוקת גם לגבי מעשר.
הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הכ"ב) הכריע להלכה כשיטת ר' עקיבא:
פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר: "אשר אני מביא אתכם שמה שמה", אתם חייבין, בח"ל פטורין.
הראב"ד (שם) כתב, שמכל מקום הפירות חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן.
השו"ע (יו"ד סי' שלא סעיף יב) פסק כרמב"ם, שהפירות פטורים מתרומות ומעשרות.

האחרונים נחלקו, האם הפטור מתרומות ומעשרות נאמר גם כאשר המירוח (=השלב המחייב במעשרות) נעשה בא"י, או רק כאשר הפירות יצאו לחו"ל עוד לפני המירוח. הרדב"ז (על הרמב"ם שם), המל"מ (שם) ואחרונים נוספים, כתבו שפשוט שהפטור מתרומות ומעשרות הוא כאשר הפירות רק גדלו בא"י, אבל אם גם התמרחו בא"י וכבר התחייבו במעשרות, אין אפשרות שהם יחזרו וייפטרו מחיוב ההפרשה, ולכן חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות, אפילו אם הוצאו אח"כ לחו"ל. וכן כתב בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קצו):
פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין וכו', דכתיב: "שמה" – שמה אתם חייבים, בחוצה לארץ פטורין. נראה דהיינו כשיצאו קודם מירוח, דאם נתמרחו על ידי ישראל בארץ ישראל, הווי טבל, ולא פקע טבל איסוריה וחיוביה דמיתה בהוצאתו חוצה לארץ .
גם מדברי הראב"ד עצמו בהשגתו הנ"ל, עולה שברגע שהיה מירוח של הפירות בא"י, שוב יש חיוב הפרשה מן התורה אפילו אם הפירות יצאו לחו"ל לאחר מכן.
לעומת זאת, הב"ח (יו"ד סי' שלא) לא קיבל חידוש זה, וכתב: "שאין לחלק בין נקבעו למעשר בארץ ישראל, בין לא נקבעו, לעולם פטורין, מדרשה דקרא , שנאמר: 'אני מביא אתכם שמה' – שמה אתם חייבין, בחוץ לארץ פטורין". וכן דעת אחרונים נוספים.
להלכה, כיוון שיש בזה דעות שונות, נראה שיש להפריש תרומות ומעשרות ללא ברכה.
שו"ת יביע אומר (חלק י יורה דעה סי' מו, הובא גם בחזון עובדיה על תרומות ומעשרות) כתב שלא צריך להפריש תרומות ומעשרות באופן כזה, מכמה טעמים:

א. ייתכן שהפירות הם מתוך חלקים בא"י שכלל אינם חייבים במעשרות (כי לא כבשום עולי בבל).
ב. הראב"ד אמנם סבר שבכל מקרה יש חובה להפריש מדרבנן, אבל כאמור לעיל, השו"ע לא קיבל את דבריו אלא פסק כרמב"ם.
ג. הרמב"ם והשו"ע התנסחו באופן גורף, וכתבו שפירות שיצאו לחו"ל פטורים מתרומות ומעשרות, ואף על פי שחלק מהאחרונים כתבו שאם הפירות התמרחו בא"י, אז שוב חיוב תרומות ומעשרות אינו פוקע מהם, אך דבריהם מחודשים מבחינת פשטות לשון הרמב"ם והשו"ע, ובנוסף, אחרונים אחרים חלקו על כך, והסבירו את הרמב"ם כפשוטו. בנוסף, מצאנו מציאויות שונות שבהן פירות התחייבו בתרומות ומעשרות ולאחר מכן נפטרו, ולכן דברי האחרונים שפשוט שלאחר שהפירות כבר התחייבו בתרומות ומעשרות, שוב אין ההוצאה לחו"ל פוטרתם, אינם מוכרחים. עוד ייתכן שזוהי גזירת הכתוב המיוחדת שהובאה בספרי, שלמרות שהפירות התחייבו במעשרות, אעפ"כ פטורים מלעשר אם אוכלים אותם בחו"ל.
ד. יש סוברים, שאם המירוח של הפירות בא"י היה מלכתחילה על מנת להוציאם לחו"ל, גם האחרונים שחייבו במירוח בארץ יודו לפטור (וכן כתב הגראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן סי' מו). אמנם החזון איש (זרעים דמאי סי' טו ס"ק ד) חלק על סברא זו, וכתב שמדובר ב'תורה חדשה', אך היביע אומר כן צירף את זה כשיקול להקל.
ה. הירושלמי (מעשרות פ"ה ה"א, ע"פ תוספתא מעשרות פ"ג ה"ט) אומר שמי שעוקר שתילים שלו כדי לנוטעם בחו"ל ולהפקיעם מידי מעשר, חייב במעשרות. מכאן מוכיח החזון איש (שם) שהוא הדין למקרה שלנו, שכיוון שכבר התחייב במעשרות בא"י, שוב אינו יכול להוציא את הפירות לחו"ל ולהפקיעם מחיוב מעשר. היביע אומר דוחה את ראייתו, שכן דברי הירושלמי שייכים רק כשיש עילה לקנוס אותו על שמפקיע עצמו מן המעשר. נראה שכוונתו שקנסו רק כאשר מעביר לחו"ל את השתילים עצמם ולא רק את הפירות.
ו. הרמב"ם בתשובה קכט (או קלב) כתב, שחיוב המעשרות הוא דווקא במקום צמיחת הפירות, וכך הוכיח הרב צבי פסח פרנק (הר צבי חידושים עמ' קלג) גם מספר החינוך (מצווה עב), שכתב על מצוות מלאתך ודמעך לא תאחר, שהמצווה נוהגת דווקא בא"י, ומשמע שבחו"ל פטורים אפילו אם הגיעו לשם פירות א"י.
ז. יש עוד דיוקים מן הרמב"ם לכך שהקל, שכן המשנה (דמאי פ"ב מ"א) אומרת: "ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום", אבל הרמב"ם, כשפסק את המשנה הזו (הל' מעשר פי"ג ה"ד), כתב שמתעשרים בכל א"י וסוריא, ומשמע שבחו"ל תמיד פטורים מלעשר אותם.
לעומת שיטת היביע אומר, שו"ת אגרות משה כתב שדעת כל האחרונים שאם הפירות יצאו לאחר מירוח, חייבים בתרומות ומעשרות. מרן הגר"ש ישראלי דן בזה (חוות בנימין סי' ג אות ב) וכתב למעשה (שם אות ג), שיש לחוש לשיטת הראב"ד ולהפריש תרומות ומעשרות גם ממה שיצא לחו"ל קודם גמר מלאכה. לכן כתבנו למעשה, שיש להפריש תרומות ומעשרות ללא ברכה, אם כי המקל יש לו על מי לסמוך.