- פרשת שבוע ותנ"ך
- חיי שרה
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
מרחשון התשפ"ה
מפטיר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן (מ"א א)
פרשת חיי שרה
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשת 105 פסוקים = חג החנוכה , בָּא בַּיָּמִים
ברוב השנים קוראים את פרשת חיי שרה בשבת מברכים של חודש כסליו.
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַי-הוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. (בראשית כד א)
כתב הרמב"ם - תשרי לעולם מלא. וטבת לעולם חסר. ומטבת ואילך אחד מלא ואחד חסר על הסדר. נשארו שני החדשים שהן מרחשון וכסליו. פעמים יהיו שניהם מלאים ופעמים יהיו שניהם חסרים ופעמים יהיה מרחשון חסר וכסליו מלא. ושנה שיהיה בה שני חדשים אלו מלאים היא שנקראו חדשיה שלמים. ושנה שיהיו בה שני חדשים אלו חסרים נקראו חדשיה חסרין. ושנה שיהיה בה מרחשון חסר וכסליו מלא נקראו חדשיה כסדרן. (הל' קידושי החודש פ"ח ה"ו)
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה . (כג א) וַיִּהְיוּ חַ יֵּי שָׂ רָה מֵ אָה ר"ת משיח , בזכות שרה אמנו ע"ה יבוא המשיח.
שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה - שני מיני חיים היו לשרה, לפי שחזרה לימי נערות. וַיִּהְי וּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה ס"ת שם י-הוה , הקב"ה ייחד שמו עליה להעיד שהיא צדקת גמורה.
מֵ אָה שָׁ נָה וְ עֶשְׂרִים שָׁ נָה ר"ת משוש , כל זמן ששרה קיימת היה משוש לעולם. הטעם שאמר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה ולא אמר הכתוב וַתְּחִי שָׂרָה , לפי שכמנין וַיִּהְיוּ היו חייה טובים, שעולה סכום מניינם ל"ז, והשאר היו חיי צער כי מיום שנולד יצחק עד יום העקדה ל"ז שנה היו והם היו עיקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת. (רבינו בחיי, ילקוט האזובי) מֵ אָה עֶ שְׂרִים שֶׁ בַע ר"ת שמע . שיצאה נשמתה על יחוד שמו יתברך. (ויקח משה)
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְ שָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. (כג ב) ד' פעמים שָׂרָה כתיב כאן, שהיא אחת מד' נשים שנקברו במערת המכפלה. בְּקִרְיַת אַרְבַּע שנקברו שם ארבע זוגות, אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה. א ברהם י צחק י עקב א דם ר"ת בגימטריא כ"ב , כנגד כ"ב אותיות התורה, וסופן כמנין יעקב , כי היה יעקב האחרון שנקבר שם. וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְ עָרַת שְׂ דֵה הַמ ַּכְפֵּלָה. (כג יט) ר"ת משה , והמשכיל יבין (רבינו אפרים). איתא במדרש תנאים ד"א (דברים לד ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה יש אומרים מחילה היתה יוצאת מקבורתו של משה לקבורתן של אבות; נאמר כאן וַיָּמָת שָׁם ולהלן הוא אומר (בראשית מט לא) שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם . כתב החיד"א: ואפשר לרמוז מ"ש בילקוט ראובני משם ספר התמונה דמשה רבינו ע"ה וצפורה נקברו במערת המכפלה אצל אבות העולם, ע"ש. ועפ"ז ר"ת מ 'ערת ש 'דה ה 'מכפלה – משה . [וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ (דברים לא טז)] גם אֶל מֹשֶׁה (376) שהוא ר"ת מ 'ערת ש 'דה ה 'מכפלה, גימטריא " צפרה " עם הכולל .(376) (חומת אנך עה"ת בראשית כג יט)
בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא בגימטריא קבר ארבע זוגות . (997) (ר' יהודה החסיד)
איתא (תענית ד.) שלשה שאלו שלא כהוגן; לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם אמר (כד יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה יכול אפילו חיגרת אפילו סומא? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה. שאול בן קיש (ש"א יז כה) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ יכול אפילו עבד, אפילו ממזר! השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד. יפתח הגלעדי אמר וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי .. וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה יכול אפילו דבר טמא! השיבו שלא כהוגן: נזדמנה לו בתו. אמאי לא קחשיב את כלב דכתיב (יהושע טו טז) וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה. יכול אפילו נתין וממזר, וכן אצל דוד דכתיב (ש"ב ה ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים .
אלא לפי שג' מאות הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, וח"ו שימצא זה בנתין וממזר שזה לא יודע ללמוד שהרי אין מלמדין אותו תורה. וכן דוד נמי אין נותנים ראש למלחמה אלא אם כן מיוחס לכן אמר מִי יַעֲלֶה . (פענח רזא)
רמז לחגים בחודש תשרי בפסוק וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ . (כד נה)
כשם שכלה צריכה זמן של הכנה, כדי לארגן את התכשיטים המהודרים – כך לעם ישראל נדרש זמן הכנה לפני חג הסוכות לפני שלוקחים ארבעת המינים.
יָמִים – שני הימים של ראש השנה
עָשׂוֹר – יום הכפורים, שהוא העשירי לחודש, דכתיב (ויקרא כג כז) אַךְ בֶּ עָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא.
אוֹ – בגימטריא שבע (7), הכוונה לשבעת הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים. (מלבד שני ימי ראש השנה ויום הכיפורים)
לאחר ימי הדין, עשרת ימי תשובה הנרמזים במלים יָמִים אוֹ עָשׂוֹר ראש השנה, השבוע שבאמצע ויום הכפורים – באה שמחת חג הסוכות ברוב פאר והדר.
אַחַר תֵּלֵךְ – בגימטריא פְּרִי עֵץ הָדָר (695). (הרב מנחם רייצס)
פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל (ויקרא כג מ). אמר הקב"ה לישראל: בזכות לקיחת הלולב אני מצילך מד' מלכיות הללו. פְּרִי עֵץ הָדָר – זו מלכות בבל, מה אתרוג זה דומה לזהב כך אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא (דניאל ב לח). כַּפֹּת תְּמָרִים – זו מלכות מדי, מה עסקו של לולב זה ארוך, כך המן נתלה על עץ ארוך של חמשים אמה. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת – זו מלכות יון, מה הדס זה עשוי קליעה, כך מלכותם עשויה קליעה. א"ר סימון: קכ"ז דוכוסין, קכ"ז אפרכסין, קכ"ז מלכים העמידה יון. וְעַרְבֵי נָחַל – זו מלכות אדום שמכתבת טרוניא מכל אומה ולשון ומעכבת אותם בהם. (ב"ר פרשת תולדות) דבר אחר: פְּרִי עֵץ הָדָר – זה אברהם, שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד א) וכתיב: וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (ויקרא יט לב) כַּפֹּת תְּמָרִים – זה יצחק, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח וַעֲנַף עֵץ עָבֹת – זה יעקב: מה הדס זה רָחוּש בְּעָלִים, כך היה יעקב רחוש בבנים. וְעַרְבֵי נָחַל – זה יוסף: מה ערבה זו כּמוּשָׁה לפני ג' מינין הללו, כך מת יוסף לפני אחיו. דבר אחר: פְּרִי עֵץ הָדָר – זו שרה, שהידרה הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים ) בראשית יח יא .( כַּפֹּת תְּמָרִים – זו רבקה: מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה עוקצין, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת – זו לאה: מה הדס זה רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים. וְעַרְבֵי נָחַל – זו רחל מה ערבה זו כמושה לפני ג' המינין, כך רחל מתה לפני אחותה.
הקשר בין שרה אמנו ע"ה לחג החנוכה :
כסליו בגימטריא 127 (עם הכולל) כמנין שנותיה של שרה אמנו ע"ה. בשנים רבות קוראים את פרשת חיי שרה – ב'שבת מברכים' שבה מכריזים על ראש חודש כסליו . חודש כסליו מפורסם בעיקר בזכות חג החנוכה, שבו אנו מציינים את נס פך השמן – השמן שהיה אמור לדלוק יום אחד בלבד המשיך ודלק באורח ניסי עוד זמן ממושך. כתיב (בראשית כד סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ . פרש"י - שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וּבְרָכָה מְצוּיָה בָּעִסָּה, וְעָנָן קָשׁוּר עַל הָאֹהֶל. וּמִשֶּׁמֵּתָה פָּסְקוּ, וּכְשֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרוּ. אצל שרה אמנו ע"ה הנרות דלקו מערב שבת לערב שבת וזה דומה מאוד לנס פך השמן. (לקוטי שיחות חלק טו)
בכל יום מימי ראש השנה קוראים בתורה ומפטירים בנביא - ביום הראשון קוראים בתורה וַי-הוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה (בראשית כ"א א'), וקוראים למפטיר וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (במדבר כ"ט א'), ומפטירים בנביא כֹּה אָמַר יְ-הוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר (ירמיה ל"א א'), וביום השני קוראים בתורה את פרשת העקדה (שם כ"ב א') וקוראים למפטיר בתורה כמו ביום הראשון, ומפטירים וַיְהִי אִישׁ אֶחָד (שמואל א' א'), ותמצא שסך כל מנין הפסוקים שקוראים בתורה בקריאות אלו כולל המפטיר, עולה שבעים פסוקים, מנין הפסוקים שקוראים בנביא הוא חמישים ושבע, סכום כל הקריאות בתורה ובנביא יחד עולה - מאה עשרים ושבע פסוקים, כמניין שנות חייה של שרה, שהתחלת הקריאות ביום הראשון של ראש השנה הוא בעניינה וַי-הוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה . (מדשן ביתך בשם ר' יעקב עדס)
איתא בגמרא (מועד קטן יח ב) הָכִי אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים - מֵה׳ אִשָּׁה לְאִישׁ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (בראשית כד נ): וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְ-הוָה יָצָא הַדָּבָר . מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב (שופטים יד ד): וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְ-הוָה הִיא . מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב (משלי יט יד): בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְ-הוָה אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת .
שידוך מורכב משמותיו של הקב"ה , חצי הראשון הוא ש-ד-י , והחצי השני הוא כ"ו כמניין י-ה-ו-ה.
וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם (כה ו) פרש"י - חָסֵר כְּתִיב שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא פִּלֶגֶשׁ אַחַת, הִיא הָגָר, הִיא קְטוּרָה נָשִׁים בִּכְתֻבָּה , פִּלַגְשִׁים בְּלֹא כְּתֻבָּה .
דרש רבי עקיבא – איש ואישה זכו - שכינה בניהם. לא זכו - אש אוכלתן (סוטה יז.) שהרי חילק הקב"ה שמו ביניהם באיש שם את האות יו"ד ובאישה את האות ה"א , והחיוב על הבעל לתת לאישה כתובה. המילה כתו בה כוללת בתוכה את האותיות ו' ה' כשנצרפם לאותיות י' ה' נקבל את שם ה' המלא י-ה-ו-ה . נמצא שאצל הנשים המקבלות כתובה מצויות האותיות י' ה' וביחד י-ה-ו-ה , ואצל הפילגשים מצויות רק האותיות י' ה' , מאחר ואין להם כתובה אין להם את האותיות ו' ה' . ונותר רק חצי משם ה' המלא. והוא נרמז בשם פִּילַגְשִׁים פלג שם. (קול אליהו)
שאלות
א. אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר . (כג ח) מדוע לא ביקש אברהם בעצמו מאת עפרון ורק שלח את בני חת
לבקש עבורו.
ב. וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר . (כג ט) מה הטעם שאמר אברהם וְיִתֶּן לִי, יִתְּנֶנָּה לִי
שהוא לשון מתנה הול"ל ימכרנה לי. וגם מה שאמר עפרון (כג יא) הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ, למה
כפל כ"כ הרבה פעמים נָתַתִּי , וגם הזכיר כמה פעמים לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי , לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ. ממה חשש אברהם אבינו ע"ה במכירה.
ב. וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד א) איתא במדרש 'הדא הוא דכתיב (תהלים צ י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה '. והוא תמוה ביותר, שהרי כשיצחק
נולד היה בן מאה, ויצחק נשא את רבקה כשהיה בן ארבעים נמצא שכשאליעזר הלך למצוא אישה ליצחק היה אברהם בן מאה וארבעים שנה.
ג. וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ (כד י) פרש"י - שְׁטַר מַתָּנָה כָּתַב לְיִצְחָק עַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּקְפְּצוּ לִשְׁלוֹחַ לוֹ בִּתָּם
(בראשית רבה נט,יא). לכאורה קשה כיצד העביר את הנחלה מישמעאל ונתנה ליצחק, וקי"ל שאסור להעביר הירושה. (בב"ב קלג ב) לָא תְּיהַוֵּי בֵּי עַבּוֹרֵי
אַחְסָנְתָּא, וַאֲפִילּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא, וְכׇל שֶׁכֵּן מִבְּרָא לְבַרְתָּא. אל תהיה במקום בו מעבירים ירושה מן הזכאי לה ואפילו כשמעבירים מבן טוב לבן
רע.
ג. וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה . (כה א) פרש"י - זוֹ הָגָר. וְנִקְרֵאת 'קְטוּרָה' עַל שֵׁם שֶׁנָּאִים מַעֲשֶׂיהָ כִקְטֹרֶת. וכן תרגום יונתן - וְאוֹסִיף אַבְרָהָם
וּנְסַב אִיתָא וּשְׁמָהּ קְטוּרָה הִיא הָגָר דִקְטִירָא לֵיהּ מִן שֵׁרוּיָא. לכאורה קי"ל דישראל אסור במצרית דכתיב (דברים כג ט) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי
הא דור שני לא יבוא, והגר היתה בת פרעה.
ד. בפרשתנו אחד מבני ישמעאל, כשם המלאך הממונה על המתים.
ה. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים . (כד סג) אין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים קב) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף
וְלִפְנֵי יְ-הוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ . ומכאן ארז"ל יצחק תקן תפלת מנחה (ברכות כו ב, רבינו בחיי). כיצד התפלל יצחק בשדה, ואיתא (ברכות לד ב) אָמַר רַב כָּהֲנָא:
חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְצַלֵּי בְּבַקְתָּא. [חצוף בעיני מי שמתפלל בשדה].
ו. ראיה בהפטרה שמותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת.
ז. וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ . (כג ב) פרש"י – וְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק, לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא
נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. לכאורה קשה דקי"ל (קידושין לט ב) שלוחי מצוה אינם נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן.
ח. וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (כד א). לכאורה כבר כתיב לעיל (יח יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים .
ח. וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה (כג יט) איתא במדרש (ב"ר מד ה) כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'אַחַר ' – סָמוּךְ, ' אַחֲרֵי ' – מֻפְלָג.
מה הטעם דכתיב וְאַחֲרֵי כֵן והוא מופלג ורחוק ממעשה הקניה של מערת המכפלה, מפני מה הפליג את קבורתה והשהה את המצוה.
ט. וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא פרש"י - תְּקוּמָה הָיְתָה לוֹ, שֶׁיָּצָא מִיַּד הֶדְיוֹט לְיַד מֶלֶךְ. מה הטעם שיש חיוב לטבילת כלים הנקנים
מהגוי ואפילו הם חדשים.
י. ביום זה נולד גד בן יעקב אבינו ע"ה.
כ. וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְ-הוָה (כד לא) איתא בזוה"ק (שלח קנח א): 'תא חזי אליעזר עבד אברהם מבני כנען הוה, כמה דאת אמר (הושע יב ח) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי
מִרְמָה , וכנען כתיב עליה (בראשית ט כה) אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו , ובגין דהוה שליחא מהימנא מה כתיב ביה (שם כד לא) בּוֹא בְּרוּךְ יְ-הוָה ,
ברוך ה' ממש, ועל דא אכתיב הכי באורייתא, בגין דנפק מההיא קללה ואתברך ולא די ליה דנפיק מנה אלא דאתברך בשמיה דקודשא בריך הוא,
ואוליפנא דאתא מלאך ואעיל מלה דא בפומיה דלבן'. מי היה שורש נשמתו מאליעזר עבד אברהם שיצא מכלל אָרוּר כְּנָעַן ונכנס לכלל בָּרוּךְ .
ל. שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ (כה י). מספר השנים שעברו מקבורתה של שרה אמנו ע"ה ועד לקבורתו של אברהם אבינו ע"ה. וכל מי שגמל חסד
עם שרה האריך ימים וזכה לגמול חסד עם אברהם.
מ. ויישם [ וַיּוּשַׂם ] לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר . (כד לג) מה הטעם דכתיב ויישם בשני יודין וקרי וַיּוּשַׂם .
נ. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ . (כד יז) איתא במדרש (ילקו"ש) גמיאה אחת, הדא הוא דכתיב (משלי יג כה): צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע
נַפְשׁוֹ זה אליעזר שאמר: הַגְמִיאִינִי נָא גמיאה אחת. מה הטעם שביקש אליעזר הַגְמִיאִינִי בגמיאה אחת דווקא.
ס. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי .
(כד יד) לכאורה האם מותר היה לאליעזר לנחש ואיתא (חולין צה ב) כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. וקי"ל כל האמור
בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו. ויונתן ודאי מוזהר עליו.
ס. וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם . (כד כב) לכאורה הול"ל וּשְׁנֵי צְמִידִים נתן עַל יָדֶיהָ .
ע. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה (כה ט) פרש"י - מִכַּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה, וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו. לכאורה מה הראיה
שעשה תשובה, הרי קי"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה, ויתכן אפוא שישמעאל הלך לפני יצחק.
פ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי .(כד ב) פרש"י - לְפִי שֶׁהַנִּשְׁבָּע צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל בְּיָדוֹ חֵפֶץ שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן סֵפֶר
תּוֹרָה אוֹ מְזוּזָה אוֹ תְּפִלִּין וְהַמִּילָה הָיְתָה מִצְוָה רִאשׁוֹנָה לוֹ, וּבָאָה לוֹ עַל יְדֵי צַעַר, וְהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו, וּנְטָלָהּ. מה הטעם שלא השביע יעקב את עשיו גם כן
באותו אופן על מכירת הבכורה.
צ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. (כג ג) כיצד אברהם נטמא לשרה בקבורתה הא איתא בחז"ל שהיה לו דין של כהן גדול, וכהן גדול
אסור לו להיטמא לשום מת אפילו משבעת קרובים אליו והם אביו, אמו, אחיו, אחותו, בנו, בתו, אשתו.
ק. וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר יְ-הוָה אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ . (כד מב) פרש"י - הַיּוֹם יָצָאתִי וְהַיּוֹם בָּאתִי,
מִכַּאן שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ. מה הטעם שקפצה לו הארץ, מה היה קורה אם היה מגיע בעוד מספר ימים.
ר. אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. (כד ג-ד) מה הטעם שאברהם
רצה לקחת אישה ליצחק מבנות משפחתו דווקא, והרי גם הם היו עובדי עבודה זרה. ובמה עדיפות הם על פני בנות הכנעני.
ש. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק .(כד ד) לכאורה קשה כיצד יכול אליעזר העבד להיות שליח לקידושין לקדש את רבקה, וקי"ל
שאין העבד יכול להיות שליח לקידושי אישה. וכתב הרמב"ם (הל' אישות פ"ג הי"ז) 'אבל העבד אע"פ שהוא נעשה שליח לדבר שבממון הרי הוא פסול
לשליחות הקידושין והגיטין לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין'.
ת. וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה . (כה א) פרש"י - זוֹ הָגָר. וְנִקְרֵאת 'קְטוּרָה' עַל שֵׁם שֶׁנָּאִים מַעֲשֶׂיהָ כִקְטֹרֶת. לכאורה קשה מהא דכתיב (כא יד)
וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. פרש"י - חָזְרָה לְגִלּוּלֵי בֵית אָבִיהָ. וכדאיתא בפדר"א (פרק ל) וכיון שהגיעה לפתח המדבר התחילה תועה אחרי ע"ז של
בית אביה ומיד חסרו המים מן החמת שנאמר וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע .
תשובות
א. אוֹנֵן היה על שרה, ועפרון היה נשיא ואֵין לָבוֹא בִּלְבוּשׁ שָׂק אל נשיא על כן ביקש שידברו בני חת בשבילו. כדאיתא (בראשית נ ד) דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה
לֵאמֹר . פירש הספורנו – דמשום הכי לא ביקש יוסף בעצמו מפרעה, כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק, משום שהיה אבל. (פרדס שמאי) א"נ לפי
שהיה עפרון עשיר ונכבד כאשר אמר בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא ולא יהיה לו לכבוד למכור נחלת אבותיו כענין נבות היזרעאלי (מלכים א כא) על כן לא הלך
אברהם אליו להרבות לו מחיר השדה ובקש מאנשי העיר שיפגעו בעבורו דרך כבוד. (רמב"ן)
ב. בר מצרא חשש אברהם אבינו (זכות קדימה בקנית השדה של בעל השדה הסמוכה לו) – לכן ביקש שיתן לו במתנה דקי"ל מתנה אין בו משום דינא דבר
מצרא, אמר לו בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי שאתן לו כל המחיר רק שיתן לי אותה לא עבור הכסף רק בתורת מתנה ועפרון השיב שמסכים לתת בתורת מתנה
ומשום דינא דבר מצרא אמר לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ שכולם נמצאים בשעת המעשה ולא יוכלו לערער אח"כ משום בר מצרא. (טעמא דקרא)
ב. ברית בין הבתרים היה אברהם אבינו בן שבעים שנה. ומברית בין הבתרים ועד עתה חלפו שבעים שנה. לכן המדרש מביא את הפסוק יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם
שִׁבְעִים שָׁנָה שמאז שנהיה כבריה חדשה שזה כעין לידה עברו שבעים שנה. (תפארת יהונתן)
ג. גר אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, ואברהם וישמעאל נתגיירו. א"נ גזירת הכתוב היתה, שהרי שרה אמרה (בראשית כא י) כִּי לֹא יִירַשׁ
בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק , והקב"ה הסכים על ידה, שנאמר (שם כא יב) כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ . (מושב זקנים) *
ג. גר מותר במצרית – ואברהם אבינו נחשב גר. א"נ על פי הדיבור עשה. (דעת זקנים) א"נ מצרים טרם שיעבדו את ישראל ועדיין לא נאסרו.(פענח רזא) *
ד. דומה – בפסוק (כה יד) וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא . איתא (סנהדרין צד א) א"ר יוחנן אותו מלאך הממונה על הרוחות דומה שמו. כתב דרך החיים - שהרי
המתים נקראו יֹרְדֵי דוּמָה (תהלים קטו, יז) מלשון דמימה. ויותר מזה, כי המלאך הממונה על הרוחות, שהם המתים, 'דומה' שמו, כדאיתא בפרק חלק
(סנהדרין צד.), וכל זה כי הדיבור חסר מן המתים. ובמדרש (קה"ר ט, י) אמר רבי אשיאן, אין בין צדיקים לבינן אלא דבור בלבד. רבי שמעון בן לקיש
אומר, אין בין צדיקים לבינן אלא הדיבור בלבד, עד כאן. הרי כי המתים אין להם דיבור. ובמסכת ברכות (יח ב) איתא דִּלְמָא דּוּמָה קָדֵים וּמַכְרֵיז לְהוּ
פרש"י – מלאך שהוא ממונה על המתים קדים ומכריז להו עכשיו יבא פלוני. *
ה. הר המוריה היה – דאמרינן (פסחים פח.) לא כיצחק שקראו שדה. פרש"י - הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו. א"נ בקעה
היא מקום שבני אדם והולכי דרכים רגילים לעבור שם. ויצחק התפלל במקום שאין בני אדם רגילים לעבור שם. (מושב זקנים)
ו. וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ . (מ"א א יד) רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת מה טעם וַאֲנִי אָבוֹא
אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ .(ילקו"ש מ"א רמז קסו, ירושלמי פאה פ"א ה"א) והוא דווקא אם הוא רואה שע"י זה יגלה את גודל תרמיתם ומתוך זה יושבת
המחלוקת. וגם צריך לג' פרטים: א) שידע מעצמו ולא יסמוך על שמיעה מאחרים. ב) יכוין לתועלת ולא מצד שנאה. ג) אם אפשר להשקיט המריבה
באופן אחר כגון ע"י תוכחה אסור לו לספר עליהם לשון הרע. (עבד המלך ע"פ חפץ חיים כלל ח' באר מים חיים)
ז. זכות הוא לו שמסבבין מן השמים מיתתו ע"י מצוה דהוי כמוסר נפשו על קידוש השם דשכרו מרובה מאוד. דהיינו המצוה לא תגרום להם שום היזק אבל
אם הגיע זמנו למות בלאו הכי אם כן אדרבה זכות הוא לו. (טעמא דקרא)
ח. חזר אברהם לבחרותו, צריך לחזור ולומר וְאַבְרָהָם זָקֵן .(פענח רזא) א"נ אמר ר' אמי: כאן זקנה שיש בה לחלוחית, להלן זקנה שאין בה לחלוחית. (ילקו"ש)
ח. חוה עמדה כנגדו כאשר רצה לקבור את שרה עד שפייסה אברהם והניחה בקבורתה אצל אדם. ממילא קודם קבר את חוה ואח"כ קבר את שרה וזהו
שרמזה התורה וְאַחֲרֵי כֵן מופלג ורחוק ממעשה הקניה קבר את שרה כי בנתיים קבר את חוה. (אגרא דכלה עפ"י דברי הזוהר)
ט. טמאה היא אצל הנכרי וכדי שיכנסו לקדושת ישראל חייב להטבילם. וכ"כ הבא"ח - טבילה זו היא משום פליטת טומאה כדי שיצא הכלי מטומאתו
לקדושת ישראל, דומיא דגר שיצא מרשות העכו"ם לרשות ישראל, הלכך אפילו הם חדשים שלקחן מן האומן גוי צריך להטבילם, ואפילו להשתמש בו
צונן אסור בלא טבילה.(מטות ש"ש) כאשר ישראל קונה כלי חדש מגוי, הכלי מקבל 'תקומה' ועולה בדרגה, וחייבים לקדשו על ידי טבילה.
י. י' חשון נולד גד בן יעקב אביו ע"ה, כתב רבינו חיים פלאג'י - ביום הזה שנולד בו גד בן יעקב אבינו ע"ה, יהיה למזל טוב לכל העושה דבר. וביום טובה
יהיה טוב, כי זכות גד חופפת עליו כל היום ההוא, וכן כל חודש כסליו, כי מזלו גד יהיה מוצלח להרים מזלו לכל עסקיו ולכל ענייניו, בעזרתו יתברך שמו
(מועד לכל חי כו ה)
כ. כלב בן יפונה – שורשו מן אליעזר עבד אברהם, כי אליעזר יצא מקללת ארור כנען כשאמר לו לבן בּוֹא בְּרוּךְ יְ-הוָה , שאם לא קיימו כך למעלה לא היה
נכתב בתורה, ואז נכנס לכלל ברוך. וכאשר בא כלב להשתטח על קברי אבות היה מחשב גם להתפלל אצל אליעזר שהוא שורש נשמתו, כמו שאמרו
בגמ' (בבא בתרא נח, א): 'ר' בנאה הוה קא מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא'. הרי שאליעזר גם כן
נמצא שם במערה, ולכך הלך לשם דווקא.(לקוטי תורה – פר' שלח בשם האר"י) ונקרא בן יפונה בעקבות דבריו של לבן וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת (שער הגלגולים הקד' לו)
ל. ל"ח שנים - אמר ר' תנחומא: והלא מקבורתה של שרה לקבורתו של אברהם אבינו ל"ח שנה, והכא את אמר: שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אלא בא
ללמדך, שכל מי שגמל חסד עם שרה זכה לגמול חסד עם אברהם. (ילקו"ש חיי שרה פרק כה)
מ. מלאך החזיר את המאכל עם סם המוות לצדו של בתואל ואכל ומת. והיינו ויישם בשני יודין שפירושו הוא השים לפניו, שבתואל שם לו במאכל סם
המוות, וַיּוּשַׂם על ידי המלאך אשר לא נראה לשום אדם ובכך ניצל. (שיר מעון) וכתב בעה"ט - ויישם כתיב, מלמד שנתנו לו סם המות בקערה ומיהרו
עליו לאכול כדי שלא ירגיש. ויישם . ב' דסמיכי הכא ואידך וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן .(בראשית נ כו), רמז שרצו להמיתו וליתנו בארון והוא הרגיש ואמר לֹא אֹכַל
עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי כי עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי ונהגתי בביתו שלא לאכול עד שאדבר דברי ברכת נטילת ידים ברכת המוציא ובזה חשב כי ינצל שכוס של
ברכה לטובה מצטרף ולא לרעה וכן היה לו שבא המלאך והחזיר סם המות לצד בתואל ואכל ומת. וי"מ שנתנו לו דבר איסור ואמר לֹא אֹכַל עַד אִם
דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי ואיני אוכל דבר איסור.
נ. נס הוא – אחר שראה שעלו המים לקראתה לא רצה אליעזר ליהנות ממעשה ניסים, לכן אמר 'גמיאה אחת'. א"נ חשש אליעזר שהיות והיא קטנה בגיל
שלוש (י"ג בגיל י'), והמים שייכים לאביה יש בזה משם חשש גזל ולכן אמר גמיאה אחת, פחות משוה פרוטה. (אמרות ה')
ס. סימנא בעלמא הוא – והאיסור הוא אם סומכים על הניחוש והני לא סמכו. ויונתן לא אמר אלא לזרז את נערו. (פענח רזא) א"נ לא נתן לה הצמידים עד
שהגידה לו בת מי היא ואע"ג דכתיב (בראשית כד) וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב וגו' והדר כתיב וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשסיפר
דכתיב וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ . (תוס' חולין צה ב) א"נ יונתן סימנין בעלמא מסר אם כה יאמרו עלו ועלינו ובלאו הכי היה עולה. וכן אליעזר עבד
אברהם על זכותו של אברהם סמיך כדאיתא בקרא וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש. (הריטב"א חולין שם) *
ס. סימן הוא שהיא הראויה לבית אדוניו לפי שהצמידים הללו היו של שרה אמנו והלמו את רבקה אע"פ שהיא רק בת שלוש שנים. (ובספר הישר איתא
שהיתה בת עשר שנים) כדאיתא (סנהדרין כא ב) על הפסוק (מלכים א א, ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ אמר רב יהודה אמר רב מלמד
שביקש להולמו ולא הולמתו. פרש"י - שתשב בראשו כתר מלכות ולא הולמתו לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת
בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינו הולמתו. הה"ד מֵיְ-הוָה יָצָא
הַדָּבָר (כד נ) יָצָא ר"ת י' ציאה – שהיום יצא והיום בא. צ' מידים – שהלמו את רבקה. א' מירה – שאמרה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב . (אמרות ה')
ע. עניין אחד הוא – ולא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה בענין אחד, רק כשיש ענין אחד לפני ענין אחר אע"פ שסדרן תורה שונה אומרים אין מוקדם
ומאוחר בתורה. (צפיחית הדבש)
פ. פגום במצות המילה היה עשיו (משוך בערלתו) ואם כן היה מבזה את המילה ואינו נאמן בהישבעו עליה. נָא יָדְךָ בגמטריא מילה (85). (פענח רזא)
צ. צדיקים שמתו במיתת נשיקה אינם מטמאין. ואיתא בחז"ל (תפארת יהונתן) דכל אותן שנקברו במערת המכפלה מתו במיתת נשיקה. ואם כן שפיר היה יכול
אברהם הכהן הגדול לקבור את שרה. (פרדס שמאי) א"נ מת מצוה הותר להיטמא לכהנים ונזירים. ושרה אמנו היה לה דין של מת מצוה. (צפנת פענח)
ק. קטנה היתה רבקה באותו זמן בת שלוש שנים (בספר הישר כתיב דהיתה בת י' שנים), ואי אפשר לקדש אותה מדאוריתא, אלא אם כן אביה מקבל עבורה
את כסף הקידושין. אם אליעזר היה מגיע לאחר מכן , בתואל – אביה של רבקה היה כבר מת ולא היה יכול אליעזר לקדש את רבקה ליצחק. לכך היה
צריך לקפיצת הדרך כדי שיספיק בתואל לקבל קידושין עבור רבקה בתו, ותהא מוקדשת מדאורייתא. (תפארת יהונתן)
ר. רחמנים וגומלי חסדים הם. אע"פ שהם עובדי ע"ז וממילא הזרע שיצא מהם יהיה טוב. כמו"כ היו אנשי אמת ולכן אם יתקרבו מהם אצלו ילמדו ממנו
יראת שמים. (תוספות השלם) וכתב הכלי יקר – ע"ז הוא דבר התלוי בשכלו של אדם ואינו מתפשט מאבות לבנים, כי ג' שותפין באדם, החומר בא מן אב
ואם לפיכך כל מעשה אבות התלוין בחומר ירשו בנים, אבל האמונה היא תלויה בשכלו של אדם והרי הקב"ה נותן בו נשמה ושכל למה יתפשט זה
מאבות לבנים, ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופי זמה וכמה מיני עבירות הנתלים בחומר האדם זולת ע"ג, ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי
אם פחיתת הע"ג לבד. ואין לחוש שמא ילמוד ממעשיהם הרעים שהרי לא ידור אצלם. (נתיבות דעת)
ש. שיחררו אברהם לפני ששלחו (שחרור על תנאי) דאיתא (יומא כח ב) אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן
בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁמּוֹשֵׁל בְּתוֹרַת רַבּוֹ. 'הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר' - אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁדּוֹלֶה וּמַשְׁקֶה מִתּוֹרָתוֹ שֶׁל רַבּוֹ לַאֲחֵרִים.
כתב הרמב"ם (הל' עבדים פ"ח הי"ז) עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו רבו תפילין בראשו או שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקין בספר תורה
בפני צבור וכן כל כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהן אלא בן חורין יצא לחירות. ואליעזר שלמד תורה הרבה ודאי יצא לחירות ויכול להיות שליח.
(תוספות השלם). והא דכתיב וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד, וַיִּקַּח הָעֶבֶד, עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, נקרא כן ע"ש העבר, א"נ הוא מחזיק עצמו לעבד. (פני דוד) (נתיבות דעת)
ת. תשובה עשתה מיד וכישרה את עצמה ואת מעשיה אחר שקרא לה מלאך האלוקים ושנענית מן השמים באותו ענין. שהרי מיד התפללה אל האלוקים על
אודות הנער דכתיב (כא יז) וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר . פרש"י - מִכַּאן שֶׁיָּפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה מִתְּפִלַּת אֲחֵרִים עָלָיו, וְהִיא קוֹדֶמֶת לְהִתְקַבֵּל. משמע שגם
היא התפללה לה' לרפואתו, וגם לא מסתבר שיקרא לה מלאך אלוקים ויהיה דובר אליה לולי שחזרה בתשובה. (פענח רזא עם ביאור רזא דמאיר)
מקורות / חידודון *
ג. וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה . ר' יהודה אומר: זו הגר. אמר ליה רב נחמן: והכתיב וַיֹּסֶף אמר לו: על פי הדיבור, כמה דאת אמר (ישעיהו ח ה): וַיֹּסֶף
יְ-הוָה דַּבֵּר אֵלַי אמר ליה, והכתיב: וּשְׁמָהּ קְטוּרָה ? שקטרה מצוות ומעשים טובים. אמר ליה, והכתיב: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם ? אמר ליה: "פילגשם" כתיב. בְּעוֹדֶנּוּ חַי אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני. אמר ר' ברכיה: אף על גב דאת אמר: וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר תאמר שנחשד עליה בריה? תלמוד לומר: וּשְׁמָהּ קְטוּרָה , כזה שהוא חותם גנזכאי ומוצאה בחותמה. (ילקו"ש חיי שרה)
איתא במדרש (ילקו"ש איוב רמז תתקד) וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר (איוב ח ז) זה אברהם שהוליד יצחק וישמעאל ובניו שנים עשר נשיאי ולבסוף בני קטורה הרי שלשים הוי ואחריתך ישגה מאד, ושלש נשים נשא אברהם, שרה בתו של שם, קטורה בתו של יפת, הגר בתו של חם .
ג. תירוצים נוספים : ישמעאל הוא ולד שנולד מן השפחה לפיכך אינו קרוי ולד. (הגר"ח קנייבסקי זצ"ל) א"נ קודם שהם נולדו כבר נתן ליצחק את הכל, דכתיב (כד לו) וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ . (דעת זקנים) א"נ בני הפילגש והשפחה אינם יורשים שהרי ישמעאל נולד קודם שנשתחררה הגר ואין בן השפחה יורש, ובני קטורה אע"פ שנולדו לאברהם אחרי שנשתחררה קטורה [שהרי נולדו לו לאחר שנימול והיה אסור בשפחה, ובהכרח שנשתחררה] מ"מ בני פילגש היו, ואינן ראויים לירש עם יצחק שהוא בן אשתו. (מהרש"א סנהדרין צא, פנים יפות)
ד. ועל זה אמר דוד. לוּלֵי יְ-הוָה עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי . לולי ה' עזרתה לי, היינו, לולי שנעשה שומר ומשגיח עלי, כלפי המלאך דומה. כמעט שכנה וגו', מהו כמעט. היינו כשיעור חוט דק שיש ביני ובין הצד האחר, כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דומה נפשי. היינו עם המלאך דומה בגיהנם. (הסולם על ספר הזוהר הקדמה קלז)
ה. לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'הַר' וְכוּ' . נראה לי בס"ד הטעם שקראו הַר דאיתא בספר 'טוב הארץ' דהדלת אשר בפתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל נקרא ' מגדון ' [103] ולכן כשנכנס יהושע תיקן ברכת הזן שהיא עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזון כי ' מָּזון ' [103] עולה כמספר השם הנזכר עד כאן דבריו יעיין שם.
ואם כן הר המוריה ראוי לקראו על שם הדלת הנזכר ששם הוא עיקר ירידת השפע ושם הנזכר עולה ק"ג וצרף עם זה מספר אֱמוּנָהּ [102] אשר עסק וגילה אברהם אבינו בעולם נעשה סך הכל הר לכך קראו הַר [205]. אחר כך בא יצחק ונתחזק ועסק יותר בבירור ניצוצות הקדושה הנקראים צַיִד [104] בסוד הכתוב (בראשית כה, כח) 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו' וכן אמר לו (בראשית כז, ג) וְצוּדָה לִּי צָיִד, ומפורש בדברי רבינו ז"ל בספר הלקוטים פרשת וירא כי יצחק אבינו ע"ה להיותו בחינת גבורה הצליח בעליית הניצוצות יותר מאברהם אבינו ע"ה אשר העלה אותם מצד החסד יעיין שם. ולכן אחר שאברהם אבינו ע"ה קראו 'הַר' בא יצחק אבינו ע"ה שעסק בניצוצות הנקראים צַיִד והצליח בזה והעלם דרך הר המוריה ששם שער השמים לכך קראו שדה כי מספר 'הַר' ומספר 'צַיִד' עולה מספר שָׂדֶה [309]. אחר כך בא יעקב אבינו ע"ה שהיה בחיר שבאבות שזכה לשם אֵל [31] שהוא חסד דכתיב (בראשית לג, כ) 'וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' ואמרו רבותינו ז"ל מי קרא ליעקב אל? הוא אלקי ישראל קראו בשם זה, ולכן בשם ישראל נשלמו ל"א אותיות כשמות האבות ואמהות, ושם אֵל הוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ועל כן צרף מספר 'חֶסֶד אֵל' עם מספר 'שָׂדֶה' יהיה מספר בַּיִת [412] לכך קראו בַּיִת. והנה נודע דהמפרשים ז"ל כתבו טעם לשם 'הַר וְשָׂדֶה וּבַיִת' ד' אֱמוּנָהּ ' עם הכולל ק"ג [103], בא אברהם והוסיף אמונה על אמונה וקראו הַר שעולה עם הכולל ר"ו [206], בא יצחק והוסיף אֱמוּנָהּ [103] שהיא ק"ג וקראו שָׂדֶה [309], בא יעקב והוסיף עוד אֱמוּנָהּ [103] וקראו בַּיִת [412] שהוא מספר ד' פעמים 'אֱמוּנָהּ' [4×103=412] עד כאן דברי המפרשים ז"ל ואין הרמז הזה מתיישב כל כך. ואנא עבדא עשיתי הרמז בכך דהכתוב אמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה, ח) ומצינו תחלה עשו מקדש הוא המשכן אשר סופו לא נחרב אלא נגנז ואחר כך עשו מקדש אחר, הוא בית ראשון שנחרב, ואחר כך עשו מקדש אחר הוא בית שני שגם הוא נחרב, ואחר כך יהיה מקדש אחר הוא בית שלישי שיבנה בב"א [במהרה בימינו אמן] שיתקיים לעולם. הרי ארבע בחינות מקדש בארבעה זמנים. ואמרתי בס"ד כי ארבעה אלה הם כנגד ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] והמשכן שלא נחרב אלא נגנז היה כנגד עולם הבריאה ששם הרוב טוב ומיעוט רע ולכן לא נחרב אלא נגנז, ובית ראשון היה כנגד עולם היצירה ששם התערובת הוא חצי טוב וחצי רע לכן לא נשרף על ידי אויב וצר ממש אלא נשרף על ידי גבריאל בגחלת שזרק עליו מלמעלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל דאש של האויב לא עשה בו רושם של כלום, ובית שני היה כנגד עולם העשיה ששם התערובת היא רוב רע ומיעוט טוב ולכן לא נשרף באש של מעלה אלא באש אויב אכזרי ששלטה בו יד האויב יותר, ואחר כך יהיה בית שלישי בב"א כנגד עולם האצילות ששם לא יש תערובת רע כלל דעליה נאמר לא יגורך רע לכן יהיה בניינו בידי שמים לכבוד ולתפארת ויהיה קיים לעולם. והנה כתבנו במקום אחר על פסוק (בראשית מט, טו) 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' דמקום השראת שכינה שהוא המשכן או בית המקדש נקרא מְנֻחָה דכתיב (ישעיהו סו, א) 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' ולזה אמר 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב' זה מקום המקדש 'וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' זו ארץ ישראל אך כתיב מְנֻחָה בקבוץ שפתים בלא וא"ו, ופרשתי בס"ד כי מְנֻחָה בלא וא"ו עולה ק"ג [103] כמנין ' חֶסֶד אֵל ' אשר ישתלשל לנו במקום המקדש, גם הוא מספר ' מגדון ' שהוא פתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל הנקרא מגדון כמו שאיתא בספר 'טוב הארץ' וכן נמי הוא מספר ' מָּזון ' ששם ישתלשל שפע המזון לישראל ולכן קראו מְנֻחָה בלא וא"ו. ולפי זה ארבעה מקומות של השראת שכינה שהם המקדש ושלשה בתים כל אחד נקרא בשם מְנֻחָה [103] בקבוץ שפתים ולכן בית ראשון אשר הוא אחר המשכן שנקרא בשם מְנֻחָה קראו הַר שהוא עם הכולל [206] ב' פעמים מְנֻחָה, ויצחק קרא לבית שני שָׂדֶה [309] שבאותו זמן נעשה ג' פעמים מְנֻחָה ויעקב אבינו ע"ה קרא את בית שלישי בשם בַּיִת [412] כמספר ד' פעמים מְנֻחָה, כי באותו זמן נעשה ד' פעמים מְנֻחָה בעולם. ובזה יובן בס"ד (משלי כד, ג) 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת' קאי על בית שלישי שהוא מכוונה בשם בַּיִת שהוא מספר ד' פעמים מְנֻחָה יען שהוא מתום מנחה הרביעית והוא כנגד האצילות וידוע דהאצילות הוא סוד חכמה והבריאה בינה והיצירה תפארת והעשיה מלכות. ובארנו בס"ד לעיל דבית שלישי הוא כנגד האצילות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לשלשה שמות הנזכרים כי הראש שבו המוח נקרא בַּיִת והגוף התחלתו היא בחוט השדרה שמושך כח מן המוח שבראש הנקרא בַּיִת, ולכן בזמן בית ראשון ובית שני שהיתה היניקה והשפעה של התחתונים מן בחינת הגוף דהיינו ז' ספירות תחתונות שהוא סוד 'גופא' ששם מתחיל חוט השדרה נקראו אחד בשם הַר ואחד בשם שָׂדֶה דצירוף שניהם הוא אותיות השדרה שהם אותיות הַר שָׂדֶה אך בזמן בית שלישי דהיניקה תהיה מן בחינת הראש שנקרא בַּיִת ששם המוח לכך קראו בַּיִת. (בן יהוידע פסחים פח.)
ס. וְהָאָמַר רַב: כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, אֵינוֹ נַחַשׁ. קשא הוה ליה להקשות עדיפה מינה דהא קאמר 'רַב בָּדִיק בְּמַבְרָא' נמצא היה דרכו ומנהגו תמיד? ונראה לי דבדיק במברא ולא היה אומר בפיו כלום טוב או רע כי אם רק בלבבו סומך על זה וכאן דאמר אלא דנחיש היינו משום דאמר בפירוש מברא קאתי לאפאי יומא טבא לנו. (בן יהוידע חולין צה ב)
ביררת. ואם תאמר היאך ניחש אליעזר עבד אברהם, ותרצו התוספות (חולין צה ע"ב) שלא נתן הנזמים תחלה, אלא שאל תחלה ואחר כך נתן הנזמים. ולא ידעתי מה הועילו התוספות בתירוץ זה, דסוף סוף היה סומך על ניחוש שלו שהאישה אשר תשקה אותו יקח אותה ליצחק, ואם לא רצתה להשקותו לא לקח אותה, הרי על ניחוש שלו היה סומך, ולא היה הניחוש בשביל הצמידים שיתן, אבל הניחוש היה בשביל שיקח אותה אשר תשקה אותו, ואין לומר דדעתו היה שאף אם לא תשקה אותו שיקח אותה – שזה דבר אינו כלל, דאם כן למה עשה הניחוש, ונראה אלי דלא הוי כהאי גוונא ניחוש, דהא אפילו בלא ניחוש שלו ראוי שיקח אליעזר אשה זאת – כיון שהיא גומלת חסד ראויה לביתו של אברהם (רש"י כאן), וכן גבי יונתן בלא ניחוש שלו ראוי הדבר, שאם יאמרו הם "עלו עלינו" (ש"א יד, ט) – מאחר שאומרים עלו אלינו אם כן יראים הם ולכך לא ירצו לבא אליהם, ואם כן אפילו סומך עליו לגמרי – אין זה ניחוש, כיון שבלא ניחוש ראוי הדבר בעצמו. ואין אסור הניחוש רק כאשר בלא ניחוש אין כאן שום טעם לדבר ההוא, ובודאי כהאי גוונא ניחוש הוא. ומה שאמרו (חולין צה ע"ב) 'כל ניחוש שאינו כניחוש של אליעזר עבד אברהם אינו ניחוש' – לא שהיה זה ניחוש, אלא שכך אומר – שכל מי שאינו סומך עליו כמו שסמך עליו אליעזר – אינו ניחוש כלל. העולה – לא היה זה ניחוש. ודבר זה נראה לי ברור שלא היה זה הוכחה לניחוש. ועוד נראה דשאני הכא מפני שהיה לדבר מצוה; גבי יונתן – מצוה היה להציל את ישראל, ואליעזר עבד אברהם – מצוה להביא אשה הגונה ליצחק, ולפיכך לא נאסר לו. (גור אריה בראשית כד יד)
ועוד יש לתרץ , דאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול בדבר מצוה היו עוסקים; אליעזר עבד אברהם להשתדל זיווג נאה ליצחק, ויונתן בן שאול להציל את ישראל, ומאחר שהיו עוסקים במצוה, אם כן היה דעתם להקב"ה, וכאילו אמרו בפירוש שהקב"ה יראה להם הדרך לבא לקיים המצוה, ובזה הניחוש יהיה מראה להם. ולפיכך לא שייך בזה ניחוש, כי הניחוש אינו שייך רק אם מנחש אם יארע לי כך וכך – כך וכך אעשה, וזהו במילי דעלמא. אבל במידי דשמיא, הוא תולה בהקב"ה, אם יארע לי כך וכך אז אדע לקיים המצוה, וכיון דמילי דשמיא, הנה זה הוא מאת ה', ובזה לא שייך ניחוש, שהרי הקב"ה הוא נותן לו סימן. אמנם נראה, דמכל מקום צריך שיהיה טעם לזה, כמו שאמר אליעזר שיראה שהיא גומלת חסדים (רש"י בראשית כד, יד), ויונתן בן שאול שנראה שהם חלשים, אבל בלא טעם הוא ניחוש, שכל מעשה השם – במנהגו של עולם, לא על ידי דברים שאינם במנהגו של עולם, כי אותם הם מכלל ניחוש. (גור אריה ויקרא יט כו)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך עושים קידוש?
מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?
סוד ההתחדשות של יצחק
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
בריאת העולם בפרשת לך לך
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
