^ 1."מנחת שלמה" (סי' צא אות כא), עיין שם שכתב, שכרגיל מכוניות מצויות בכל הכבישים, ולכן הוא מתיר כאשר רואים את הנעשה במכונית. ועיין "אוצר הפוסקים" (סי' כב ס"ק לה אות ח) שהתיר רק כאשר שכיחי אינשי ברחובות, ולא בכביש בין-עירוני או בכבישים הצדדיים בעיר בשעות מאוחרות. וכן משמע בספר "מקדם לבית אל" (סי' לז) שכתב, שכל עוד שנוסעים מדי פעם - מותר. וזה מצוי כמעט בכל הכבישים ביום וגם בשעות המאוחרות שבלילה.
^ 2."מקדם לבית אל" הנ"ל. שהרי לא מועיל פתח פתוח לרשות-הרבים, אם חשוך בתוך הבית, עיין "אוצר הפוסקים" (סי' כב ס"ק לה אות ג).
^ 3.שהרי המכוניות מאירות את פנים המכונית גם בכביש לא מואר, ויש תמיד פחד שמכונית תעצור כדי לבדוק את הנעשה במכונית, וכן יש חשש מסיור צה"לי או משטרתי שבודקים מכוניות שבצד הכביש, וזה לא גרע ממה שכתוב בשו"ת רע"א (סי' צט) שכתב לדחות הדעה, שאם אשה ואיש עומדים לבדם באופל בחצי הלילה, שזה דבר מכוער. וכתב רע"א שלא הוי דבר מכוער, הואיל ולא הוי מקום סתר, וציטט את שו"ת הרש"ל (סי' לג) "משא"כ בנדון זה שהוא בפתח הבית ועוברים ושבים מצויים בעיר הגדולה כולה, ושומרי העיר סובבים תמיד אין זה סתר", עכ"ל. וזה לשון מה"ר נפתלי הרץ שצוטט שם - "כי מרתחים אולי יעבור שם אדם לפניהם, כגון העומדים בחצות לילה ללמוד או אי מבני העיר יעור משנתו ויצא לחוץ". רואים שגם באמצע הלילה אם יש חשש שיעבור אדם, אף-על-פי שהחשש הוא רחוק, אינו נחשב "מקום אפל" לגבי דבר מכוער, ואפשר לאמר שהוא הדין כאן לגבי יחוד. ואף-על-פי שאפשר לדחות, שדבר מכוער שאני, כמו שכתוב בשו"ת רע"א הנ"ל, נראה שחומרת דבר מכוער הוא באופן היחוד, וכמו שכתב שם רע"א "שכל אחד נכנס על דעת חבירו ונועדו יחדיו לכנוס למקום זה, וניכר שעצת זימה ביניהם", ולא בגדר היחוד עצמו. ואף-על-פי שחלקו בדבר אחרונים לגבי פתח סגור ולא נעול, עיין "אוצר הפוסקים" (סי' כב ס"ק לה ס"ק ב). רע"א בשו"ת הנ"ל הבדיל בין יחוד ולבין "דבר מכוער, ואם כן אין ראיה ממקום אפל. אבל הרבה פסקו שהדברים שווים. מחלוקת זו תלויה בגירסאות בשו"ת הרשב"א המובא שם. הלכה למעשה הרבה פוסקים מקילים להתיר כאשר הדלת רק סגורה ולא נעולה. ועיין גם "אוצר הפוסקים" (שם ס"ק א אות ה) שיש מתירים גם בדלת נעולה, אם יש מפתחות לבני הבית שיכולים להיכנס בכל עת. ונראה שה"ה בנדון דידן, שהמכונית היא ברשות-הרבים ונהגי מכוניות עשויים לעצור ולהסתכל - שמותר בשעת הדחק.
^ 4.מדין "לא תעמוד על דם רעך", ועיין מס' סוטה (כא ע"א) ושו"ע (חו"מ סי' תכה).
^ 5.עיין שו"ת "אגרות משה" (אבן העזר ח"ד סי' סה ס"ק ג) שמתייחס לנדון פחות חמור מזה בתור שעת הדחק וצורך.
^ 6.עיין "אוצר הפוסקים" (מובא לעיל הערה 1) ו"חלקת יעקב" (אה"ע סי' סו), וכן משמע מ"אגרות משה" (יו"ד ח"ב סי' פב).
^ 7.ואף-על-פי שאיסור נידה נחשב לגילוי-עריות שדינו יהרג ואל יעבור. עיין שו"ע וטור יו"ד (סי' קצה) ב"בית יוסף" וש"ך (שם סי' קנז ס"ק י ובסי' קצה ס"ק כ) וחבל אחרונים, מובא ב"אוצר הפוסקים" (סי' כ ס"ק ג אות א) שדנו, אם יש דין יהרג ואל יעבור בנגיעה שאינה של חיבה לנידה. ועיין ספר "טהרת הבית" (ח"ב סי' יב עמ' רכג) שהביא כן מן הרא"ה, מובא בריטב"א בפסחים דף כה (וצ"ע בדבריו בח"א עמ' יא כאשר בא לדון, אם נידה היא דבר שבערוה או לא, הכריע שלא הוי דבר שבערוה). וכן מבואר ברמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"ד הל' א) שנידה היא ערוה כשאר עריות, וכן מבואר מדבריו פרק כא שם כאשר הוא דן באיסור "לא תקרבו לגלות ערוה" הכולל גם את נידה (ומקורו של איסור זה מן הנידה כמו שכתב שם הגר"א). וכן כתב בס' "החינוך" (מצוה קפח) שנידה היא אחת מן העריות, ודלא כאחרונים אחרים, מובאים דבריהם ב"אוצר הפוסקים" (סי' כב ס"ק ח אות ב) ובספר "טהרת הבית" (ח"ב) הנ"ל על סמך ס' "החינוך" (מצוה רצו) ורש"י (סנהדרין עב ע"ב) לגבי רודף. ולא נראה שיש ראיה מספר החינוך למעיין שם וברור לכאורה ההיפך ממצוה קפח וגם רש"י שם דן בפגם האישה, ולכן נקט שם דוקא עריות שעושות אותה זונה, אבל מדבריו בגטין (ו ע"ב) מוכח שאיסור נידה הוי בכלל גילוי עריות ב"אתוון דאורייתא" (סי' כא).
והרי היום כל הנערות בחזקת נידה, וגם על אביזרייהו יהרג ואל יעבור, כמש"כ ברמ"א (שו"ע יו"ד סי' קנז סעיף א), ולכן באמת כתבו כמה אחרונים שגם יחוד הוא אביזרייהו של גלוי-עריות, ולכן יהרג ואל יעבור, עיין דבריהם ב"אוצר הפוסקים" (סי' כב ס"ק א אות ז). מכל מקום נראה שאין הדין כמותם, ובפרט בנדון דידן, וזה מטעמים אלה:
א. הרמ"א הנ"ל כתב שבלאו של אביזריהו יהרג ואל יעבור, וכן כתב ס' החינוך (מצוה רצו). והרי לרוב רובם של הפוסקים איסור יחוד, על אף שהוא מדאורייתא, אינו בלאו אלא באיסור עשה. וכן כתב בשו"ת "ציץ אליעזר", מובא ב"אוצר הפוסקים" (שם).
ב. יש הרבה אחרונים שלדעתם יחוד עם פנויה גם כשהיא בנידה הוא רק מדרבנן, עיין "אוצר הפוסקים" (שם ס"ק ח אות ב).
ג. יש שסוברים, שאין באביזריהו יהרג ואל יעבור כלל, עיין "אוצר הפוסקים" (שם ס"ק א אות ז) בשם "שאגת אריה" ומהר"ם בן חביב.
ד. עיין ב"אוצר הפוסקים" (שם) בשם הגרא"י אונטרמאן שיחוד הוא איסור ללהביא עצמו למצב שבו אפשר לבוא לעבירה בעריות, ואין בו הנאה מן הערוה כלל. ולכן לא שייך לאביזרייהו דגילוי עריות.
^ 8.מסתבר שמותר לאדם לעבור איסור לאו כדי להציל אישה מאונס, וכל שכן שמותר לו להתייחד לשם כך, ונראה שאף חייב לעבור, מק"ו מהריגת הבועל מדין רודף, וכמו שכתוב במס' סנהדרין (עג ע"א) ונפסק ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח) וכן בשו"ע (חושן משפט סי' תכ ס"ו) שמותר לעבור על איסור קל יותר כדי להצילה. סברה דומה מובאת במס' יומא (פה ע"א) כדי להתיר חילול שבת במקום פיקוח נפש, ולכן הוא הדין בנדון דידן, שמותר לעבור איסור יחוד, הואיל ואינו יהרג ואל יעבור, כדי להציל מאונס. ונראה לחזק סברה זו, שהרי אם אומרים לאדם לעבור איסור לאו, ואם לא יעבור - יהרגו חבירו, ברור שמותר ואולי אף חייב לעשות כן מן הסברה דלעיל, ומזה שמותר לעבור על כל העבירות כדי להציל נפש, כמו שמפקחים את הגל מעליו. והרי לומדים שהורגים את האונס מגזירה-שוה "כי כאשר יקום איש על-רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כב, כו) כמו שכתוב בסנהדרין (עג ע"א) ומובא ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח הל' י), ולכן כל הדינים צריכים להיות זהים. ומצאנו ברמב"ם (שם בהל' טו) שכתב, שגם על הצלת הנאנסת מן האונס יש מצוות לא-תעשה של "לא-תעמוד על דם רעך", ולמד כן מגזירה-שוה זו. ולכן, כשם שמצילים חיי אדם על-ידי עשיית עבירה, כן הדין לגבי הצלת אשה מאונס.
ועיין "משנה ברורה" (סי' רכח ס"ק לא) שכתב להיפך מזה. שם כתב ש"אם אונסים אדם לעבור גם על השלש מצוות החמורות - ע"ז, שפיכות דמים או גילוי עריות, אין לחלל שבת להצילו, אא"כ יש חשש שהנאנס ימסור את נפשו, ואז אפשר דצריך לחלל, שלא יבא לזה". ולפי מה שכתבנו בשפיכות דמים ובגילוי עריות, צריך לחלל שבת להצילו מק"ו, שאם מותר להרוג את האונס בכהאי גוונא להציל את הנרדף, ק"ו שמותר לחלל שבת כדי להציל את הנרדף.
ויש להעיר על דבריו כמה הערות:
א. ה"לבוש" (סי' שו הל' יד) כתב דלא כ"משנה ברורה", אלא שמותר לחלל שבת כדי להציל את חבירו משלש העבירות החמורות, וב"פרי מגדים" (שם מ"ז ס"ק ה) מבואר שגם אם אין חשש שהנאנס ימסור את נפשו, בגלל שעבירות אלה בעצמן דוחות את החיים, שהרי מוסרים נפש בהן, ואם מחללים שבת להציל חיים, ק"ו שמחללים שבת כדי להציל מעבירות אלה. וכן פסק ב"אליהו רבה" (אות לג), ומשמע ב"כף החיים" (סי' שו ס"ק קיא) שמסכים לדעתם.
ב. דברי ה"משנה ברורה" קשים מיניה וביה, שהרי באונסים את חבירו לעבור על איסור שפיכות דמים, ודאי שחייבים לחלל שבת, שהרי ממה נפשך יהודי יהרג - או הנאנס או הקרבן. ואם כן, איך כתב ה"משנה ברורה" בכה"ג שלא צריך לחלל שבת כדי להציל?
ג. ב"מגן אברהם" (שו"ע או"ח סי' שו ס"ק כט) שהוא המקור לדברי ה"משנה ברורה" (סי' שו ס"ק נח) והוא גם המקור לדברי ה"משנה ברורה" בסי' שכו הנ"ל כתב רק שלא מחללים שבת להציל אדם מאונס עבודה זרה, ולא הזכיר שם שפיכות דמים וגילוי עריות. וה"משנה ברורה" הוא שהרחיב את הנדון לשפיכות דמים וגילוי עריות. ואפשר שב"מגן אברהם" כתב כן, שדוקא להציל מע"ז לא מחללים, אבל להציל משפיכות-דמים ומגילוי עריות מחללים, מן הסברה שכתבנו, שאם בכהאי גוונא הורגים את הרודף, ק"ו שעוברים עבירה יותר קלה. ודברי ה"משנה ברורה" צ"ע.
ואף-על-פי שיש אולי מקום לטעון שבנדון דידן אין לעבור עבירה להצילה, משום שהיא פשעה בזה שהיא מסכנת את עצמה, וכעין מה שכתב ב"משנה ברורה" (סי' שו ס"ק נו), שבפשיעה אין מחללים שבת להציל העבירה חמורה של הוצאה מכלל ישראל. אבל נראה שבנדון דידן אין זו טענה שהרי בס' "ישועות ישראל" מהמהר"י מקוטנא (סי' כא) כתב שאף-על-פי שאונס שאדם מסבב על עצמו, אינו קרוי אונס, שפיר מחללים עליו את השבת להצילו.
^ 9.דומה שאין כאן פטור מצד מראית-עין או חשד, מידי דהוי כרואה אשה טובעת בנהר ואומר, שאין ברצונו להצילה בגלל שלאו דרך ארץ להסתכל בה וכו', שהוי חסיד שוטה הוא זה. (סוטה כא ע"ב). וגם שהרי כתוב, שאין חכמה ואין עצה לנגד ה', שאין חולקים כבוד לרב במקום איסור (ברכות יט ע"ב), וכאן יש איסור "לא תעמוד על דם רעך", ורק הסתפקו בפוסקים, אם חייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה להציל חבירו (עיין רמב"ם בהל' רוצח פ"א בכ"מ הל' יד ועיין סמ"ע חו"מ סי' תכו ס"ק ב), אבל בבזיון ודאי שחייב. ואעפ"י שה"חכמת שלמה" (חו"מ סי' תכו) כתב שלא צריך, כבר חלקו עליו רבים, עיין לדוגמה "תחומין" (ב עמ' 27) מאמרו של מרן הרב שאול ישראלי. ואף-על-פי שב"אגרות משה" (או"ח ח"ד סי' פב) כתב שחשד אסור מן התורה, הרי כמו שפיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה, כך הוא גם דוחה איסור זה.