ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- פרשת שבוע
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישלח
זו השאלה שמתמודדים עמה יעקב ועשיו, החל מפרשת תולדות ועד לפרשת וישלח.
גם בניהם מתמודדים עם השאלה לאורך ההיסטוריה של שני העמים. לכאורה, המאבק הוכרע בנבואתו של שם (ע"פ המדרש) כמבואר בתחילת פרשת תולדות: "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה': וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כב-כג).
כבר הוכחנו בדברינו לפרשת וישלח תשס"ט כי המאבק לא הוכרע בפרשתנו. אחת ההוכחות לכך שהמאבק לא הסתיים בימי יעקב נמצאת בפרק ל"ו, החותם את פרשת וישלח. פרק זה מונה ומפרט את צאצאי עשיו וגם מכריז: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (לו, לא) כלומר, קודם מלכו מלכים באדום ורק מאוחר יותר היה מלך לבני ישראל.
הפרק נסגר ברשימת "אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם" (לו, מ). חשיבותן של ההכרזה והרשימה באות לידי ביטוי גם בחזרה (חלקית) עליה בספר דברי הימים (א' א מג-נד).
בדברינו לפרשת בהר בחוקותי תשפ"ג הוכחנו כי רבי שלמה אלקבץ, בהשראת מו"ר רבי יוסף קארו, כתב את 'לכה דודי' כחמש מאות שנים לפני התקופה שאנו מגדירים "כאתחלתא דגאולה", כשיר גאולה מחתרתי.
בדברינו הבאים נעסוק בשירו המופלא של רבי ישראל נג'ארה, רבה של עזה לפני למעלה מארבע מאות שנים, שחיבר גם הוא שיר גאולה מחתרתי, המבוסס על רשימת אלופי עשיו.
ואלו מילות השיר עם הסבר קצר:
יַעְלָם שָׁבַנִי נֶעְלָם זְמַנִּי
מָתַי שָׁב אָנִי אֶל מוֹשַׁב עִירָם
שני אלופים אדומיים נזכרים בבית זה, הראשון הוא אַלּוּף יַעְלָם (לו, יח) והשני הוא אַלּוּף עִירָם (לו, מג). המילה שָׁבַנִי מופיעה גם כ-שָׁב אָנִי, הראשון מלשון לקחני בשבי, והשני במשמעות של חזרה הביתה לירושלים, כמבואר מיד. עִירָם כאמור הוא אלוף אדומי, אבל הוא גם רומז לשובו של עם ישראל אל עירו – אל עיר בירתו – ירושלים.
שׁוּר צוּר יִשְׂרָאֵל בִּנְךָ עֶבֶד אֶל
אַלּוּף מַגְדִּיאֵל וְאַלּוּף עִירָם
השורה הראשונה בבית זה משמעותה הבט צוּר יִשְׂרָאֵל, בִּנְךָ – עם ישראל הוא עבדך - עֶבֶד אֶל, עבדו של הקב"ה. אבל אם קוראים את השורה הראשונה יחד עם השורה השניה ברצף, הרי שהמשמעות משתנה לחלוטין. שׁוּר צוּר יִשְׂרָאֵל -הקב"ה הבט, בִּנְךָ – עם ישראל הוא עֶבֶד – אֶל – (במשמעות של) אַלּוּף מַגְדִּיאֵל (לו, מג) וְאַלּוּף עִירָם, שניהם אלופי עשיו.
רְאֵה לְחוּצִים בְּיַד לוֹחֲצִים
יִהְיוּ נִקְבָּצִים מַהֵר אֶל עִירָם
פירוש השורה הראשונה הוא כפשוטו, הקב"ה רְאֵה, לְחוּצִים – עם ישראל בְּיַד לוֹחֲצִים – אלופי עשיו. השורה השניה היא תפילה: יִהְיוּ נִקְבָּצִים מַהֵר אֶל עִירָם אל ירושלים, ולא נלחצים תחת אלוף עִירָם האדומי.
אֵל צִיּוֹן הוֹשַׁע וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע
צַדִּיק וְנוֹשָׁע רוֹכֵב עַל עִירָם
גם בית זה הוא תפילה תוך שימוש בקודים, לקב"ה - אֵל צִיּוֹן, הוֹשַׁע את וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע, שהיו עד כה שבויים בידי הפושעים – אלופי עשיו. מי שיושיע אותם יהיה צַדִּיק וְנוֹשָׁע – רוכב על עיר=חמור= עִירָם, כמבואר בנבואת זכריה: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (ט, ט).
בֶּן דָּוִד שְׁלַח אֵל טוֹב וְסַלָּח
אֶל עַם נֶאְלָח לִהְיוֹת מְזוֹרָם
בית זה יכול להתפרש בשתי משמעויות. הראשונה, פניה לקב"ה שיסלח ויחון את עמו שמצבו קשה מאוד - עַם נֶאְלָח. ויהיה מְזוֹרָם, כלומר ירפאם וישלח להם מזור. השניה תהיה, פניה לקב"ה שיסלח ויחון את עמו, ויצילם על ידי שיפגע בעַם נֶאְלָח הוא העם האדומי – בני עשיו, על ידי שישלח להם פגעים ומחלות – מְזוֹרָם (עיינו במילוג המילון העברי החופשי).
מֹשֶׁה אָז יָשִׁיר וְאָרְחִי יְיֵשִׁיר
אֵל דַּל וְעָשִׁיר יָסִיר מְזוֹרָם
הציטוט מֹשֶׁה אָז יָשִׁיר, רומז לשירת הים, בה נמצא גם הפסוק אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם (שמות טו, טו), כלומר עם ישראל ייוושע, דרכו תהיה ישרה וְאָרְחִי יְיֵשִׁיר ובני עשיו יבהלו ויפלו. אָז לעתיד לבא אֵל – הקב"ה שהוא אלהי כל עם ישראל דַּל וְעָשִׁיר, יָסִיר מעמו את מְזוֹרָם – מחלותיהם.
כשנהיה ערבים זה לזה ונתאחד באמת (כל העם מאלף ועד תו) נזכה גם לנבואתו של עובדיה:
וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה (א, כא),
וגם לזאת של זכריה: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (יד, ט).
שני הפסוקים, שחכמים תקנו לומר אחרי אָז יָשִׁיר,
ואז תתקיים במלואה גם נבואתו של שם: וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
