ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
מה עושים כאשר יש ספק האם הדבר הניזק מוגדר כקיים? מה היחס בין זה לבין מח' אביי ורבא בתחילת הפרק (יז, ב) ביחס לשדה העשויה לבורות? מיהו המרבה בחלונות וכו'?
אומרת המשנה (כ, ב):
לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר; באמת, ביין התירו, אבל לא רפת בקר.
ועל כך שואלת הגמרא:
תנא: אם היתה רפת קודמת לאוצר - מותר. בעי אביי: כיבד וריבץ לאוצר, מהו? ריבה בחלונות, מהו? אכסדרה תחת האוצר, מהו? בנה עלייה על גבי ביתו, מהו? תיקו. בעי רב הונא בריה דרב יהושע: תמרי ורמוני, מאי? תיקו.
מהן בדיוק התמיהות של הגמ'? הרשב"א (ד"ה בעי אביי) מבאר שמהלך הגמ' בנוי כך שכל שאלה היא כהכנה לחברתה הבאה אחריה. דהיינו, אם כיבוד וריבות אינו מספיק להחשב כהתחיל לבנות אוצר, האם ריבוי חלונות כבר כן נחשב לתחילת ההכנה? וכן הלאה. וראה שם שמביא פירוש ר"ח שריבוי בחלונות נעשה ע"י התחתון ודלא כמו שהוא פירש שנעשה ע"י העליון, וצ"ע במאי פליגי.
הכרעת תיקו
כאמור, הגמ' נשארת בתיקו ביחס לספקות של הכנת הדירה לאוצר. אך מה עושים למעשה? תיקו, תרגומו המילולי הוא יעמוד, והוא מצב של חוסר יכולת להכריע ברמה העיונית. אך ברמה המעשית השאלה מחייבת התייחסות. ובזה מצאנו מח' בדברי רבותינו הראשונים.
הרשב"א הנ"ל ונימוקי יוסף (י, ב בדפי רי"ף ישן ד"ה מקול הנכנסים) מביאים שמקרה זה של תיקו הוא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ולכאורה בכל אחד מן המצבים המוזכרים בגמ' אם קדם התחתון ובנה רפת א"א לסלקו.
וכעין זה כתב הרא"ש (סימן ו):
בעי אביי כיבד וריבץ מהו. ריבה בחלונות מהו בנה עלייה על גבי ביתו מהו תיקו. בעי רב הונא בריה דרב יהושע תמרי ורמוני מהו תיקו. וכיון דלא אפשיטו לא מזקיקנא ליה להרחיק.
אך יתכן ונוכל לדייק מדבריו עוד יותר, שלא רק "אם בעל האוצר התחיל לכבד ולרבץ וכו' ובין כך ובין כך עשה זה חנות תחתיו אינו יכול למחות בו" כדברי נימוקי יוסף, אלא שאפילו אם יבוא לשאול 'לא מזקיקנא ליה להרחיק'. וצ"ע.
ואכן מפורש כמו הנימוקי יוסף כתב הרמב"ם (שכנים ט, יג):
בכל אלו בעל אוצר מעכב עליו, ואם עבר ועשה תנור וכיוצא בו אין בעל האוצר יכול להסיר התנור בכל אלו.
והרי לן שאינו כרא"ש, ואסור לכתח' להניח. וצ"ע במאי פליגי רמב"ם ודעימיה ורא"ש.
שורש מחלוקת רמב"ם ורא"ש
ויתכן שחולקים באם חיוב ההרחקה הוא מדאורייתא או מדרבנן. כך שהרמב"ם סובר דאורייתא ולכן יש להרחיק לכתחילה אף בספקות ואילו הרא"ש סובר שהוא דרבנן ולכן אין ביכולת העליון למחות בתחתון כל עוד לא בנה אוצר ממש. ואומנם כתב קרית ספר שהוא מדרבנן. אך קשה לומר כן, שהרי קרית ספר כתב כן בדעת הרמב"ם.
וראה בגר"א שכתב בביאורו (קנה, ס"ק ח) שלכו"ע חיוב הרחקה הוא מדאורייתא. אלא נחלקו כאן בשאלה כללית והיא האם יש לדון ספק בממון בכללים שדנים ספק איסור. דעת הרמב"ם שכן ועל כן מחמיר, ואילו דעת הרא"ש שאינו אלא ספק ממון והוי קולא לנתבע ולכן לא יכול לסלק את התחתון אפילו קודם שבנה.
ונבאר את חקירה זו עפ"י דברי הברכת אברהם.
מהות ספיקות ממון
ישנה שאלה כללית ביחס לספקות בממון – מדוע הכלל הוא שהולכים לקולא, והרי יש בזה חשש גזל וממילא יש לדון כחשש איסור ולחומרא?
עיין קונטרס הספקות (כלל א, פרק ו) שהביא דעת מהר"י באסאן שכתב שבכל ספק איסור יש צד לפשוט ולצאת מן האיסור. אך בספיקות בממון הדבר לא אפשרי, שהרי ממ"נ לכל צד אליו יעבור הכסף יש חשש גזל מהשני. ועל כן הדבר הנכון הוא להשאיר את הממון במקומו והוא משום ששב ואל תעשה עדיף מקום עשה של גזל.
וכתב קוה"ס עצמו שהלכות גזל חלים רק על בעלות הידועה בתורת המשפטים, וממילא בכל מצב של ספק יש הכרעה של חכמים כיצד לנהוג ואם כן בתורת המשפטים הרי המחזיק כדין חכמים הוא הבעלים ואין לחשש בו לגזל. וחיזק דעתו מדברי התומים כתב שהתורה אסרה רק גזל ודאי ולא ספק גזל.
ולפי זה נסביר דברי הגר"א. הרמב"ם סובר שכיון שיש ספק הרי זה ככל ספק איסור רגיל ועל המזיק להרחיק. אך לאחר שהחזיק בשימוש בתנור, אזי במשפטי התורה אין עליו חובה לצאת משום שהוא מוחזק בשימוש וממילא אין עליו ספק איסור.
ואמנם מקשים האחרונים מדוע אינו צריך לצאת בדיעבד והרי הוא מזיק בכל רגע ורגע. ותשובת הדבר כבר אמורה – שכיון שהחזיק באופן בו א"א להוציאו ללא הוכחה הרי א"א לראותו כמזיק אלא כמשתמש.
אך הרא"ש סובר שדנים כאן דיני ממונות, והוי ספק והתורה לא אסרה ולכן לא צריך להרחיק. ומה שמחמיר בהשבת אבידה הוא משום שיש מרא קמא.
תוספת ביאור משערי יושר
בעניין היחס לספקות בממון נוסיף כאן ביאור חשוב מדברי ר' שמעון שקאפ בספרו שערי יושר (שער ה פרק א אות ד). בדבריו רוצה להעמיק ולהרחיב בדברי קונטרס הספקות. לטענתו אינה נכונה האמירה שהתורה אסרה רק ודאי גזל ולא ספק גזל, שכן כל דין מעין זה תמיד הופיע במפורש בש"ס כדרשת פסוקים. אלא ודאי שדין ספק גזל ככל שאר ספיקות דאורייתא ודינם לחומרא. אך הסיבה שאין חוששים לחומרא בספק ממון הוא ששונים ספקות בממון משאר דיני תורה.
כל דיני תורה 'הדתיים' כגון לולב ואיסור כלאים מתחילים 'מלמעלה', ישנו מעשה או איסור שצריך להעשות או להמנע, וכל משמעות הציווי טמונה בהקשבה וציות לדבר ה'. אך בדיני ממונות התורה ציוותה שקודם שנחיל את דיניה על הממון, יש להחליט בתורת המשפט למי הוא שייך. וממילא, אם לפי תורת המשפט הממון אינו שייך לפלוני – התורה לא החילה לגביו דין של 'לא תגזול'.
דעת הרי"ף בתיקו
הרי"ף בסוגייתנו התעלם מספיקות הגמ' והדבר אומר דרשני. והרי הרי"ף מביא תיקו במקומות אחרים בש"ס וכותב שבכל מקום תיקו דאיסורא לחומרא ותיקו דממונא לקולא, ועוד כתב שבתיקו דממונא הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע.
מבאר קצה"ח (קנה ס"ק ג) את סיבת התעלמות הרי"ף מספיקות אלו – בגמרא כאן אביי הוא המקשן ולשיטתו מותר לסמוך למיצר אם אין בורות לשכנו. ובא אביי לברר כאן מה הדין כאשר ישנה התחלה מסוימת, ובפשטות כאשר התחיל הכנות לאוצר הרי הפך את האוצר ל'עשוי לבורות', ששם אומר רבא שחייב להרחיק אפילו אם הניזק עוד לא קיים. אך לדידן דקיי"ל כרבא, אין שאלה שחייב להרחיק.
קדם הרפת
השו"ע (קנה, ג) כתב כדברי הרמב"ם שאם קדם בעל העליה וגילה דעתו שרוצה לעשות למעלה אוצר יכול לעכב את התחתון מלפתוח רפת, אך אם קדם התחתון לא יכול העליון לסלקו. שואל על כך הנתיבות (ביאורים ס"ק ב):
קשה, אמאי לא בעי הש"ס [ב"ב כ' ע"ב] ג"כ לענין קדימת הרפת, שאם בעל הרפת גילה דעתו שחפץ לעשות חנותו לרפת, כגון שתיקן בה אבוסים וכיוצא שניכר שיעשה זה לרפת, ואח"כ הכניס זה יין באוצרו קודם שהכניס זה הבהמות, אם זה מיקרי קדם הרפת או לא.
כלומר, מדוע לא מבררים את הספק מהכיוון השני, והוא שהתובע הוא התחתון והנתבע הוא העליון, כך שלא יוכל לפתוח אוצר לאחר הרפת ובזה להכריח לסלק את הרפת.
ותשובתו שאכן אם יקדם הרפת, ואפילו רק ברמת ההכנה של החדר, ולא בהכנסת הבהמות עדיין יחשב זאת להקדים בהיתר משום 'דירה שאני'. אמנם למעשה מסיים בצ"ע משום שלא ראה עוד מתייחסים לשאלה זו בפירוש.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
