ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
אגב דיון בשאלת עובי הלבנים בכותל ביחס לגובה הכותל, התגלגלה הגמרא לדון בשאלת הריסת ובניית בית הכנסת. אומרת הגמ' (ג, ב):
אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא דוכתא לצלויי. [יש גורסים בי כנישתא אחריתי. כך מודפס בגמ'].
מספר שאלות עולות בקריאת הדברים וניגע בחלקם. ראשית לכל ישנה הנחה שאסור לסתור בית הכנסת. מהו המקור לאיסור זה? עונה על כך המרדכי (מגילה סימן תתכו):
א"ר יהודה ב"ה שחרב כו' כי ב"ה נקרא מקדש מעט כדלקמן בפירקין ולכך אסור לנתוץ דבר מב"ה דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי.
אם כן, האיסור הוא להרוס מקום מזבח וממנו נלמד לבית הכנסת, אך הריסה לשם בנייה אינה מוגדרת כלל כהריסה אלא בנייה היא. אך לפי זה יש לשאול מדוע מותר להרוס את בה"כ לאחר בניית התחליף? הרי עדיין יש בו קדושה? מבאר הביאור הלכה (קנב, ד"ה אלא):
והא דמבואר לעיל דמותר לסתור הישן אחר שנבנה החדש התם שאני שהיה רצונם מתחלה לסתרו לתועלת הבנין החדש אלא שרבנן אסרו אז זה משום פשיעותא והבנין החדש בנוהו באופן זה שיסתרוהו אח"כ לתועלת בנין החדש ולפיכך לא גרע גם עתה מסותר ע"מ לבנות ושרי.
כלומר, רצונם היה לסתור את בית הכנסת לתועלת הבנין החדש, וזה מותר, אלא שישנו האיסור הנלמד בסוגיא 'לא ליסתור', וממילא כשהאיסור בטל בבניית החדש, חזר ההיתר לסתור הראשון.
מאי פשיעותא?
לא יבנו כלל
כאמור נחלקו בגמ' בטעם האיסור לסתור בה"כ עד שיבנה החדש. וננסה לעמוד מעט על שני הצדדים. י"א שהטעם הוא מחשש שיפשעו. אך לא מבואר בגמרא מהי אותה פשיעה ממנה חוששים?
רש"י כותב (ד"ה משום פשיעותא):
דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי.
ואף הרמב"ם (תפילה יא, יב) כתב כרש"י שמא יארע אונס ולא יבנו. ודבריהם צ"ב, שהרי אין זו פשיעה אלא אונס?! ואמנם על יסוד דברי הרשב"א (ד"ה מרימר. בהסבר הראשון) נראה שהביאור הוא שחשש הפשיעה הוא שלא יבנו לעולם, וכ' חת"ס (ד"ה משום וד"ה איכא) שחשש שלכתח' לא יבנו לעולם, לא חוששים, אך במצב בו כבר תכננו לבנות והיה אונס כפדיון שבויים, חוששים שלא יחדשו מאמצים לבנית בה"כ וזהו כבר פשיעה.
ומובן מדוע יש חשש ביש בית כנסת (או מקום תפילה) אחר, שהרי כיון שכבר אחד בנוי, לא יבואו להשלים את החסר.
לא יבנו זמנית
אך לרשב"א (שם) שיטה שונה בהסבר הגמ'. וכך כתב:
ומתוך הדחק אני אומר כי שמא מה שאמרו משום פשיעותא לאו למימרא דחוששין דילמא פשעי ולא בנו כלל אלא דילמא פשעי ומתרשלי ואף על גב דאיכא דוכתא לצלויי כיון דלאו ביהכ"נ קבוע הוא חיישי' אבל היכא דאיכא ביהכ"נ קבוע לא חיישי', והיינו דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי ולא קאמר דאיכא בי כנישתא אחריתי לצלויי, והלכך הכא דאיכא בי כנישתא אחריתא אף על גב דבהאי מצלו בסיתוא ובהאי מצלו בקייטא, לפשיעה דקצת ימים לא חיישינן כיון דהשתא מיהא איכא בי כנישתא אחרינא דמצלו בה כדרכייהו, והיינו דקאמרינן עד דבני בי כנישתא אחריתי:
מלשון הגמרא בתחילת דבריה, שאין לסתור בה"כ עד שיבנו אחר במקומו, מדויק שכאשר יש בית כנסת ממש, אין חשש לסתור את הישן. וממילא מוכרע שהגירסא המדויקת בגמ' היא 'איכא בינייהו בדאיכא דוכתא לצלויי'. וזאת משום, שלפי הרשב"א (כך עולה מדבריו) מ"ד פשיעותא מודה באופן בסיסי למ"ד צלויי, ועיקר הבעיה היא פגיעה בתפילה. אך מוסיף לחשוש לפגיעה לאורך זמן, וחשש זה גובר על הצורך בסתירת בה"כ. ולכן במקרה בו אין בה"כ של ממש, הרי התפילה לא תוכל להיות כדרכה, וחלילה תפגע, ולכן סובר שדחיית הזמן היא גורם מכריע לדחות את ההריסה. אך מ"ד צלויי סובר שכל עוד יש מקום מסודר לתפילה, אע"פ שאינו בית כנסת של ממש, אין לחשוש בזה לפגיעה משמעותית בתפילה, והצורך בהריסה ע"מ לבנות גובר, אף אם יהיה עיכוב. אך במקום בו יש בה"כ של ממש, אפילו אם יארך זמן הבניה סוף סוף התפילה יכולה להיות לגמרי כדרכה, וגם מ"ד פשיעותא מודה שאפשר.
ונראה שאף תוס' (ד"ה הג"ה) גורס כרשב"א דאיכא בינייהו דוכתא לצלויי. ועוד עולה מדבריו שצריך לחשוש למ"ד פשיעותא, ששאל התוס' מדוע מותר לסתור בי קייטא אם יש בי סיתווא? ותירץ:
ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו או בזמן גדול כל כך אין לחוש.
ושני תירוצים אלו נוגעים בפשיעה. ועוד יש להעיר בתירוץ השני, שחשש הפשיעה אינו שמא לא יבנו לעולם אלא שמא יתמהמהו שלא צורך, וקמ"ל שישנו פרק זמן ארוך כ"כ (בין קיץ לחורף) שאין חשש כזה,
הסבר רבינו יונה
הסבר שונה לבעית ההריסה מביא רבינו יונה (ד"ה לא ליסתור):
פי', כגון שיחדו בית להתפלל בו עד שיבנו ב"ה, דמשום צלויי ליכא ומשום פשיעותא איכא, שאין בית זה הדור לבית הכנסת קבוע כראשון. וי"מ דאיכא בי כנישתא לצלויי. ואפ"ה משום פשיעותא איכא, דכיון שיש שם שני בתי כנסיות, אין לפשוע באחד מהם. ולפ"ז לא קיי"ל כמרימר ומר זוטרא דבנו בי קייטא בסיתוא וכו', דהא איכא למיחש לפשיעותא, אף על גב דאיכא בי כנישתא אחריתי. וקיי"ל כמ"ד משום פשיעותא, מדאמר' גבי זוזי ומנחי מאי וכו', דאלו למ"ד משום צלויי, כיון דאיכא דוכתא לצלויי לא חיישינן לפשיעותא. דאי בדליכא דוכתא לצלויי, ודאי לכו"ע אסור לסתרה.
אפשרות ראשונה להבנת פשיעותא, והיא לגורסים דוכתא לצלויי, היא שתפילה צריכה להיות דוקא במקום הדור, ולכן סתם מקום לתפילה אינו מספיק. ובזה הובהר לנו עוד בשיטת תוס' ורשב"א.
אפשרות שניה, והיא לגורסים בי כנישתא אחריתי, שלמ"ד פשיעותא, אין לפחות ממניין בתי הכנסת בעיר, וכנראה משום רמת קדושה הכללית של העיר.
אך בשני המקרים האלו, מ"ד צלויי סובר שמותר להרוס, או משום שאינו חושש למנין בתי הכנסת, או משום שהצורך בהריסה על מנת לבנות גובר על ההידור של מקום התפילה.
להלכה
כיצד הכריעה הגמ' למעשה? פשיעותא או צלויי? אומר הרשב"א (ד"ה מרימר):
מרימר ומר זוטרא בנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא, פי' דסבירא להו דמשום צלויי הוא וכיון דאיכא דוכתא לצלויי סתרי ובנו, ורבינא דבעא מיניה מרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי ס"ל כמאן דאמר משום פשיעותא, וקשה לי קצת היאך הזכיר שני ההפכים ביחד ולא אמר מרימר ומר זוטרא סברי הכי ורבינא ורב אשי סברי הכי דלפי פשטא הוה משמע דליכא פלוגתא בינייהו.
דהיינו מחד גיסא, מדקדוק בדברי האמוראים נראה שיש מח', אך מסתמא דגמ', שלא כתבה כן בפירוש משמע שאין כאן מח'. מתוך דוחק זה מגיע הרשב"א להסברו דלעיל, שאכן העיקר הוא פשיעותא, אך ביסוד הסברא גם חשש פשיעותא הינו חשש מפגיעה בתפילה.
וכן ביד רמ"ה (אות לג) מסביר שהלכה כלישנא קמא האומרת משום פשיעותא. ואע"ג שבכל הש"ס הולכים אחר לישנא בתרא, שאני הכא שסוגיית הגמ' עצמה דנה ומתרצת באופן המתאים רק למ"ד פשיעותא. כגון גבו זוזי מאי? אם הוא משום צלויי מאי נפק"מ אם יש כסף, העיקר אם יש מקום תפילה! וכן שאני מלכות דלא הדרה בהו. מאי אכפת לן מכך, העיקר הוא האם יש מקום להתפלל בו! אלא ע"כ החשש העיקרי הוא פשיעותא, ורק כך יובנו העניינים הנ"ל.
ולמעשה כך פסק השו"ע (או"ח קנב, א) שאין להרוס שמא יארע להם אונס ולא יבנו אחר. ומבואר שהוא משום פשיעותא. אמנם מוסיף הביאור הלכה (ד"ה שלא יבנו) שההיתר להרוס אם יש בה"כ אחר, ולא רק מקום להתפלל, מותנה בכך שיש מקום ברווח לכל המתפללים. דאל"ה הדרא בעיין לדוכתא, שתפילת הציבור תיפגע.
יה"ר שיתקבלו כל תפילתנו לרצון לפני אדון כל!
להערות - [email protected]
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הלכות שטיפת כלים בשבת
"בזאת התורה" - איזו תורה?
אנחנו קודש למענך
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מהו הסוד של פורים בשנה מעוברת?
איך ללמוד גמרא?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך ללמוד אמונה?
עשרת המכות סוללות דרך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
