ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- חולין
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
טובה בת הילה
משנה
כיסוי הדם נוהג:
א. בארץ ובחו"ל .
ב. בזמן שביהמ"ק קיים ושאינו קיים.
ג. בחולין אבל לא במקודשים [בגמ' משום שאי אפשר לכסותו (ועי' בגמ'( או למר בר רב אשי משום דא"ק "חיה או עוף" מה חיה לא קרבה למזבח אף עוף יפטרו גם בתורים ובני יונה שקרבים שלא חילקו בעוף (שפטור) כמו שלא חילקו בחיה (שחייב)]
ד. בחיה ובעוף (אבל לא בבהמה).
ה. במזומנים (חיה ועוף הגדלים בבית ומזומנים לשחיטה) ובלא מזומנים (שצריך לצודן).
ו. בכוי מפני שהוא ספק (ספק חיה ספק בהמה ויש להחמיר) ואין שוחטין אותו ביו"ט (כיון שביו"ט אין מכסין דמו) ואם שחט- אין מכסין.
גמרא
ר' זירא: השוחט צריך שיתן עפר למטה ולמעלה שנא' "וכסהו בעפר" .
לא מכסים דם קדשים כיון שאי אפשר:
1. להניח עפר (על קיר המזבח) ולבטלו שהרי מוסיף על בנין וכתוב "הכל בכתב מיד ה' ".
2. להניח עפר ולא לבטלו- משום דהוי חציצה (וצריך שהדם יתמצה על קיר המזבח).
3. לכסותו רק מלמעלה שכיון שאי אפשר לכסותו מלמטה נתבטלה מצות הכסוי.
4. לגרור (דם הקורבן לקרקע) ולכסותו שהרי מדובר בקדשי בדק הבית (שאסורים בהנאה כל זמן שלא נפדו ואם שחטן לא הותרו באכילה) אבל קדשי מזבח (כגון חטאת העוף) חייבים [ובהמשך הגמ' מעמידה שגם בהם פטורים].
5. לפדות קדשי בדק הבית (להוציאן לחולין) ולכסותן שהרי צריך להעמידן לפני הכהן להערכה (ואחרי השחיטה הבהמה אינה יכולה לעמוד) ורב יוסף (פד.) הסביר שרבי שנה את משנתינו ע"פ ר"ש שסובר ששחיטה שאינה ראויה לא נחשבת שחוטה ופטור מכסוי הדם וגם כר"מ שצריך להעמיד הבהמה ע"מ להעריך אותה. ואב"א כל המשנה כר"ש (ואף שאפשר לפדותן לאחר שחיטה לא חייבים בכיסוי שהרי נאמר "ושפך וכיסה" שחייב רק מי שאינו מחוסר אלא שפיכה יצא זה שמחוסר שפיכה ופדיון והגמ' מוסיפה שלפ"ז אפשר להעמיד משנתינו גם בקדשי מזבח שגם הם פטורים .
תנן (פד.) דם הניתז ושעל הסכין- חייב לכסותו.
תניא: השוחט חיה ואח"כ בהמה- פטור מלכסות (דם החיה) ולהיפך חייב לכסות מלמעלה.
דף פד.
הטעם של מר בר רב אשי שקדשים פטורים מכסוי הדם כיון שהוקש עוף לחיה (ועי' במשנה אות ג').
רבא: אף שחיה היתה בכלל בהמה לסימנים לא אומרים שבהמה בכלל חיה לכסוי שהרי נאמר "על הארץ" תשפכנו כמים אבל אעפ"כ אי אפשר לטמא לטבול במקווה של דם בהמה כי יש בפס' שלושה מיעוטין :"מעין מים"- למעט שאר משקין זוחלין, "בור מים"- למעט שאר משקין מכונסים, "מקווה מים"- למעט דם בהמה שינו מטהר.
הדרכות שלא להרבות באכילת בשר:
א. ת"ר "אשר יצוד"- לא יאכל אדם בשר אלא כשמזדמן לו (כמו בציד שאינו מזומן תמיד) שלא יבוא לידי עניות, "ציד"- גם בע"ח שניצודין ועומדים חייבים בכסוי.
ב. ת"ר 1. כי ירחיב ה' ... את גבולך (ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר)- לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתאוה (כשהוא שבע שאינה אכילה מרובה).
2. "וזבחת מבקרך ומצאנך"- שלא יקנה בשר מהשוק ויאכל (אלא מעדרו) שלא יאכל כל בקרו או צאנו.
3. ר' אלעזר בן עזריה [ורב אמר שצריכים לחוש לדבריו] :מכאן שמי שיש לו מנה יקנה למאכלו ירק,ומי שיש לו עשרה מנה יקנה ליטרא דגים, ומי שיש לו חמישים מנה יבשל בשר בכל יום, והאחרים (יקנו הדברים שמנה ר' אלעזר בן עזריה) מע"ש לע"ש (אבל במשך השבוע יסתפקו במאכלים פשוטים). ור' יוחנן אמר שרב שהיה ממשפחת בריאים היה יכול להסתפק במאכלים קלים אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה יקנה בה מזון כפי רצונו שהרי אם יסגל עצמו יחלה ואמר רב נחמן כגון אנו (שחלשים) מוטב שנלווה כסף לקנות מזון כפי הצורך.
ג. ביאור הפס' משלי כז' כד'- כז':
"כבשים ללבושך"- יהא מלבושך מגז כבשים ( ולא משי).
"וחמור שדה עתודים"- מכאן אמרו לעולם ימכור אדם שדה ויקנה עדרי צאן ולא ההיפך כי עדרי צאן מתערבים במהירות וגם מתפרנס מהם לצורכיו (חלב, צמר).
"ודי חלב עיזים" שלא ישחט צאנו לאכול בשר אלא יגדלם ויסתפק מחלבם
" ללחם ביתך" הזן את עצמו תחילה כדי שתוכל לעבוד ולזון את בני ביתך.
"וחיים לנערותך" מ"ז בריה דר"נ :ילמד את בני ביתו שלא להתרגל לבשר ויין.
דף פד:
ר' יוחנן: הלכות דרך ארץ
א. הרוצה שיתעשר- יעסוק בבהמה דקה ורב חסדא דרש כן מהפס' "ועשתרות צאנך "שמעשירות את בעליהן.
ב. עדיף לשתות כוס שהוכנו ע"י מכשפות ולא כוס פושרין והגמ' מבארת דהיינו כשהוחמו בכלי מתכת וגם הניח בתוכם עשבים ותבלינים וגם כשלא הורתחו תחילה .
ג. דברים המאבדים את הממון שהניח לו אביו:
1. ללבוש בגדי פשתן המיובא מרומא (שהוא יקר ומתבלה מהר)
2. להשתמש בכלי זכוכית לבנה (יקרה ונשברת בקלות).
3. לשכור פועלים המנהיגים את השוורים ולא להשגיח עליהם שהפסדם מרובה.
רב עוירא משמיה דר' אמי/ ר' אסי -מהפס' "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט" לומדים:
א. שיאכל וישתה אדם פחות ממה שיש לו.
ב. יתכסה במה שיש לו (ולא יצמצם יותר מדי שלא יתבייש בין הבריות).
ג. ויכבד אשתו ובניו (שילבשם בגדים מכובדים) יותר ממה שיש ל מפני שהן תלויים בו והוא תלוי בה'.
כיסוי הדם בשבת השוחט לחולה (מסוכן) בשבת :
- לרב עינא חייב לכסות הדם.
- רבה [תמה על רב עינא ואמר] אסור שהרי א"ר יוסי בברייתא "כוי אין שוחטים אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו" ור' יוסי רצה ללמד בק"ו ממילה שדוחה את השבת ואין הספק שלה (שנולד בין השמשות) דוחה יו"ט ואפילו כיסוי הדם לא דוחה שבת וק"ו לכיסוי דם הכוי שחיוב כיסויו מוטל בספק, שלא ידחה יו"ט.
הגמ' מנסה לפרוך את הק"ו של ר' יוסי:
א. מחכמים הסוברים שתקיעת שופר מחוץ לביהמ"ק לא דוחה שבת ובכל זאת תוקעים לטומטום ואנדרוגינוס שהם ספק ור' יוסי (פה.) לא קיבל הפירכא כ' לדעתו גם אשה תוקעת שהרי היא רשאית גם לסמוך על קורבנה (ולא נחשב עבודה בקדשים שלא לצורך) ולרבינא יש לדחות את הראיה של רבנן מתקיעת שופר שמותר לכסות דם הכא ביו"ט כי תקיעת שופר דוחה שבת לפחות במקדש אבל כיסוי הדם לא דוחה בשום אופן שבת.
ב. מר' אלעזר הקפר ברבי הסובר שמילה לא נוהגת בלילות אבל כיסוי הדם נוהג ולר' אבא זו אינה פירכא.
.
דף פה.
משנה
א. מצות כיסוי הדם (בשחיטה שאינה מתרת בבשר לאכילה:) כשנמצא טריפה, בשוחט לע"ז, בשוחט חולין בפנים וקודשים בחוץ, בשוחט חיה ועוף הנסקלים:
- לר"מ: חייב [בגמ' רשב"ל: ר"מ למד גז"ש שפיכה משחט חוץ שרק בשחיטה ראויה שמה שחיטה (והנשחט חוץ לעזרה אסור בהנאה) "ובשר אשר יאכל " היינו למעט רק עוף טמא (שאין חייבים לכסותו)].
- חכמים [בגמ' א"ר יוחנן: רבי ראה את דבריו של ר"ש ושנה אותן בלשון חכמים: פטור] [בגמ' שנא' "אשר יאכל " וכשם שעוף טמא לא מכסים משום שאינו בר אכילה כך בטריפה] [בגמ' (פה:) א"ר אבא ומודה ר"ש שבחולין בעזרה שחיטת הטריפה מטהרת אותה מטומאת נבילה ולא אומרים שהשחיטה לא חשובה בכלל] .
ב. השוחט ונתנבלה בידו בנוחר ובמעקר- פטור מלכסות.
גמרא
דין אותו ואת בנו שחיטה שאינה ראויה:
- לר"ש: שנא' "וטבוח טבח ובכן" האיסור רק בשחיטה ראויה ודנין חולין מחולין ולא מקדשים.
- לחכמים והיינו לר"מ :חייב למד גז"ש שחיטה משחוטי חוץ ודנים שחיטה משחיטה ולא מטביחה וכיון שאותו ואת בנו נוהג בקדשים יש ללמוד גז"ש משחוטי חוץ.
תנא דבי ר' ישמעאל: "ושב הכהן" "ובא הכהן" לשון "שיבה" "וביאה" זהות ואפשר ללמוד מהן גז"ש [ולר"מ היינו רק בדדמי לה].
ר"י א"ר וי"א שזה ברייתא: "וכי ימות מן הבהמה" וגו'- טריפה ששחטה לא מטמאה.
דף פה:
ברייתא. השוחט את הטריפה, השוחט ונמצאת טריפה:
א. זו"ז חולין בעזרה.
ב. לענין איסור הנאה :לר"ש –מותרים, ולחכמים -אסורים.
תנן (תמורה לג:) ר"ש: חולין או חיה שנשחטו בעזרה ישרפו באש (שלא יחליפו בניהם לבין בהמת קרבן שנפסלה אחרי השחיטה להטריף עוף כך שלא יתחייבו בכ"א דמו ואח"כ לשחטו או לחתוך בסימנים שלא שבשחוטה (ובברייתא אפשר גם לעקור ביד).
רב [ע"פ רב דימי ורבי הציע לר' חייא שפשתנו נתנגע בעש- לשחוט עוף לתוך חריץ המים שהפשתן שרוי בו (והעש שסולד מריח דם העוף יעזוב את הפשתן).
תניא רבי כאשר ציויתיך- מלמד שנצטוה משה על שחוטת הושט והקנה ועל רוב אחד בעוף ורוב שניים בבהמה .
דף פו.
זכותם של ר' חייא ובניו הועילה לאחרים שלא יתנגע פשתנם ולהם עצמם זכותם לא עמדה כדר"י א"ר שבכל יום מכריזה בת קול שהעולם ניזון בשביל ר' חייא והוא עצמו די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש.
רבין בר אבא וי"א ר' אבין בר שבא :משעלו בני הגולה (בדורו של רבי לא"י) פסקו כוכבי השביט, רעידות האדמה, רוחות, רעמים, לא החמיץ יינם ולא לחה פשתנם בזכות ר' חייא ובניו.
משנה
חרש שוטה וקטן ששחטו:
א. כשאחרים ראו אותם- הרואה הדם חייב לכסותו ואסור לשחוט את בנו אחריהם באותו יום.
ב. כששחטו בניהם לבין עצמם:
- ר"מ: [וכן הורו בגמ' לבסוף] אין חיוב לכסות הדם ומותר לשחוט אחריהם את בנו [בגמ' הסביר ר' אמי: הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים (נבילה)] [בגמ' אע"פ שר"מ חושש למיעוט יש לסמוך המיעוט לחזקה (האיסור שהבעל חיים חי ואיתרע (נחלש) הרוב המורה שמעשיהם מתוקנים דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו :לר"מ- טהור משום רוב תינוקות מטפחין ומיעוטן לא ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת וצריך לסמוך המיעוט לחזקה ואיתרע הרוב הרי זה לא דומה כי כאו מדובר בספק איסור ומה שר"מ דיבר זה בספק טומאה לטהר].
- חכמים: יש חובה לכסות הדם ואסור לשחוט את בנו אחריהם [בגמ' דאז לענין לחומרא] ואם שחט לא לוקה.
תנן (טהרות ג' ח') דין עיסה שתינוק שנמצא בצידה ובצק בידו:
- ר"מ העיסה טהורה (אע"פ שהתינוק נגע בה) והגמ' מסבירה דס"ל רוב תינוקות מטפחין ומיעוטן אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוט לחזקה ואיתרע לה רובא.
- חכמים: טמאה דרכו של תינוק לטפח.
ר' אמי :אין לעמוד מחוץ ביהמ"ד בזמן שיש שיעור בביהמ"ד שמא ירצה אחד הלומדים לברר שמועה בהלכה ולא ימצא לה פיתרון ומחמת כך יטרד שהיה אפשר שדוקא הם יוכלו לענות לו ממה ששמעו) ור' זירא נכנס ואמר לא נתתם לי אפשרות לשאול מה שאתם דנים מר' אבא הזקן שעמד בחוץ שמא שמע מר' חייא בר אבא שהיה חוזר על תלמודו כל ל' יום לפני ר' יוחנן (והיה בקי בשמועותיו).
משנה
א. שחט מאה חיות/ עופות במקום אחד- כיסוי אחד לכולן בברייתא שנא' "חיה או עוף" בין מרובה בין מועט.
ב. הרוצה לשחוט חיה ועוף במקום אחד:
- רבנן: יכסה כיסוי אחד לכולן בברייתא שנא' "חיה או עוף" ו"או" נצרך לחלק (ללמוד שגם על אחד מהם צריך לכסות) ו"דמו" משמע דמים של כמה בעלי חיים דכתיב "כי כל בשר דמו בנפשו".
.
- ר' יהודה: ישחט החיה ויכסה ואח"כ ישחט העוף [בברייתא שנא' "חיה או עוף" והלימוד לחלק הוא "מדמו"] בגמ' א"ר חנינא: ר' יהודה מודה שלענין הברכה מברך רק ברכה אחת והגמ' מבארת שאף שאומרים כרב שכיון שאמר מזוג לי יין לברך עליו ברהמ"ז אסור לו לשתות עוד עד שיברך לפניו כאן לא אומרים שכיון שהתחיל להתעסק בכיסוי דם החיה הרי הפסיק לשחוט וממילא התחייב בברכה נוספת על שחיטת העוף שאח"כ- שהרי אי אפשר לשתות ולברך ברהמ"ז ביחד ולכן האמירה לברך היא כהחלטה על סיום הסעודה משא"כ בשחיטה וכיסוי הדם שיכול לשחוט ביד אחת ולכסות בידו השניה וא"כ גם שעת כיסוי הדם הוא זמן כשר לשחיטה ולכן כיסוי הדם אינו הפסק.
דף פז.
משנה
א. שחט ולא כיסה וראהו אחר- (הרואה) חייב לכסות [בברייתא שנא' "ואמר לבני ישראל"- אזהרה לבנ"י].
ב. כיסהו ונתגלה- פטור מלכסות [בגמ' רב אשי הסביר שאין החיוב כמו בהשבת אבידה אפילו 100 פעמים שהרי באבידה לא כתוב מיעוטא וכאן כתוב מיעוטא "וכסהו" (ולא נאמר "וכיסה").
ג. כיסהו הרוח- חייב לכסות [בגמ' ארבב"ח א"ר יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור. מהחיוב לחזור ולכסות כשמתגלה למד ר"פ שאין דיחוי אצל מצוות והגמ' מסבירה שהחיוב בברייתא "השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות" היינו כשרישומו ניכר (אבל משנתינו בכגון שנתכסה הדם לגמרי ע"י הרוח)].
גמרא
בברייתות הלימוד מסמיכות הפס' "ושפך" "וכסה" :
א. מי ששפך- יכסה , ובברייתא אחרת חייב ר"ג אדם שחטף המצוה מחבירו לכסות הדם לשלם 10 זהובים לשוחט והגמ' מסיקה שהוא על שכר הברכה וא"כ אם יחטוף לחבירו מצוות ברהמ"ז שיש בה 4 ברכות יצטרך לשלם לו 40 זהובים וכן אמרו רבי והבת קול ששווי ברכה ברהמ"ז 40 זוז.
ב. במה ששפך (בידו) יכסה שלא יכסנו ברגל יהיו מצוות בזויות עליו.
רבי השיב לכופר שאין ללמוד מהפס' "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" שמי שיצר את ההרים אינו מי שברא את הרוח שהרי סוף הפס' אומר "ה'...צבאות שמו" והצדיקו שביקש זמן להקשות עליו ולא מצא הפיל עצמו מהגג מבושה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
