ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מצוות התלויות בארץ
- תרומות ומעשרות
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- צדקה והלוואה
שנת מעבר מתמיכה לצמיחה
בשנה רגילה העניים מתפרנסים ממתנות העניים שבשדה: לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות. שיעור הפאה הוא 1/60 (רמב"ם, הלכות מתנות עניים א, טו), שזה קרוב לשני אחוזים מן היבול. אם נניח ששיעורן של כל המתנות האחרות ביחד הוא דומה, אנו מגיעים לכארבעה אחוזים מהיבול כולו. מסתבר שכמות זו אמורה לספק ברמה בסיסית את צורכי המזון של העניים בתקופה רגילה, שאין בה עוני או עושר קיצוניים. שיעור מעשר העני הוא תשעה אחוזים מן היבול, והוא נוהג גם במינים שבהם מצוות פאה לא נוהגת (שם ב, א-ב) וגם במקרים שלא מתקיימים בהם התנאים הנדרשים למתנות העניים האחרות.
יוצא שבשנת מעשר עני, העניים מקבלים כמות גדולה פי כמה מאשר בשנה רגילה, הרבה יותר מן הצרכים המינימליים שלהם. כמות זו מאפשרת לעני לאגור מזון לשנים הבאות ובכך לזכות ל"ביטחון תזונתי". כמו כן יוכל העני בשנה כזאת לספק לעצמו דברים חשובים לו, מעבר לצרכיו המינימליים. הוא יוכל גם לטעום מעט מטעמם של חיי רווחה ולרכוש מצרכי מותרות (עיין עין איה פאה ג), ובכך להרגיש את עצמו כאדם בעל ערך שראוי לחיים טובים. הוא יוכל גם למכור את העודפים הגדולים ולהשתמש בכסף לרכישה של אמצעי ייצור או לפתיחת עסק.
על הענקת האפשרות הזאת כותב הרמב"ם: "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה... או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר, 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', כלומר, החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך" (שם י, ז). אין ספק שמתן אפשרות לעני להתפרנס מיגיע כפיו אמור להיות בראש סדרי העדיפויות של מדיניות הרווחה.
עזיבה והנגשה
במעשר עני ישנו דין מיוחד: "ומעשר עני המתחלק בגורן – אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כורחו... אבל המתחלק בבית – יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה" (רמב"ם שם ו, י). את המעשר שנמצא בגורן צריכים העניים לבוא ולקחת בעצמם. בלי להתאמץ הם לא יקבלו ממנו. יש בזה מסר משמעותי לעני, שאנו שמחים לעזור לו כשהוא עוזר לעצמו. כאשר הוא טורח ללכת לשדה ולקחת משם את היבול, הוא חווה, גם אם באופן חלקי, את הטעם המתוק של מי שנהנה מיגיע כפיו.
לקיחת המעשר מן הגורן בעל כורחם של הבעלים מזכירה תפיסה עכשווית הגורסת כי "אדם מממש את אנושיותו באשר הוא תובע את זכויותיו וחותר להשיג בדרכים משפטיות את המגיע לו" (פרופ' בנימין פורת, 'האם תביעת הזכויות הכרחית?' – 'דיני ישראל' לה-לו, עמ' 362). אולם ההלכה מכוונת את העני להשקיע מאמץ גופני ולעמול כדי לקחת את המעשר, בעוד שהתפיסה העכשווית מכוונת להגשת תביעה משפטית מתוך תודעה של "מגיע לי", שהיא זרה לדרכה של תורת ישראל. לפי ההלכה אין לעני "זכות" לסיוע במובנה המשפטי, אבל בהיותו אדם שנברא בצלם אלוקים הוא ראוי לקיום הולם.
אולם יש לסייג את דברינו. אכן את מעשר העני המתחלק בגורן העני לוקח "בעל כורחו" של בעל השדה, והוא לא בא כמי שאוכל לחם חסד אלא כמי שתובע את זכותו. הרב קוק זצ"ל (עין איה שבת ב, כז) מסביר שיש בזה ממד מסוים של נטילה בזכות. אולם לא מדובר על זכות ממון, שאותה אפשר לתבוע בבית המשפט, אלא על זכות מוסרית, שנתונה לעניים מכוח התפקיד שהם ממלאים בחברה האנושית.
אופן נוסף של מעשר עני הוא זה שמתחלק בבית. את המעשר הזה בעל השדה מוסמך לחלק על פי מיטב השיפוט המוסרי שלו. מאחר שישנם עניים חולים שאין בכוחם ללכת לשדה ולקחת משם את המעשר, זוהי הדרך לספק להם את פרנסתם, כסוג של אפליה מתקנת. וכך מצאנו גם בהלכות צדקה, שאם העני אינו יכול לבוא לביתו של העשיר כדי לקבל את הסיוע לידיו, על בעל הבית להביא לו את הסיוע הנדרש. ואם הוא מתבייש לקחת או לבקש, יש לפנות אליו באופנים שיאפשרו לו לקבל בדרך המתאימה לו.
שתי הדרכים לקיומה של מצוות מעשר עני נותנות ביחד מענה לבעיה מעיקה הקיימת במערכת הרווחה כיום, והיא אי מיצוי זכאויות. נזקקים שמצבם המנטלי איתן או שיש מי שיסייע להם לתבוע את מה שהם אמורים לקבל מן הרשויות, מקבלים את מה שהם זכאים לו מידי המדינה. אולם דווקא נזקקים במצב קשה יותר – שמצבם המנטלי פחות טוב ולא עומד לרשותם הון חברתי שהם יכולים להיעזר בו להגשת התביעה – נשארים בלי סיוע, מפני שהחסמים המובנים במערכת הם בלתי עבירים בשבילם. במצוות מעשר עני, אומנם מי שיכול להגיע בעצמו אל המעשר צריך להתאמץ ולקחת בידיו. אולם מי שאינו יכול לקחת - דואגים להביא לו. ברוח זו משרד הרווחה עושה מאמצים גדולים בשנים האחרונות כדי להגיע אל אותם אנשים ולהנגיש להם את מה שהם זכאים לו.
מעשר העני המתחלק בגורן דומה במובנים מסוימים לצדקה הציבורית, שפועלת על פי אמות מידה אחידות (שו"ת אגרות משה יו"ד א, קמד) וקשיחות. כאשר המפריש מחלק בעצמו את המעשר, עליו לתת לכל עני שמגיע "כדי שובעו" (רמב"ם שם, ז-ח). ואם כמות המעשר היא קטנה, העניים מחלקים אותו ביניהם בשווה (שם, ט). הנתינה היא לכל העניים שבאים לשדה, ואין לנותן רשות להעדיף את הקרוב על הרחוק. רק בתנאים מסוימים רשאי בעל השדה לשמור חלק מן המעשר למקורביו (עיין בספר 'מתנות הארץ', בהוצאת מכון התורה והארץ, פ"ו הי"א).
לעומת זאת, מעשר העני המתחלק בבית הוא סוג של צדקה אישית, שנותנת ביטוי נרחב למידת הנדיבות של הנותן ולמרחב גדול יותר של סדרי עדיפויות. כך הוא יכול, כאמור, להעניק עדיפות למי שזקוק ליותר. כמו כן מותר לו להעדיף את קרוב משפחתו (עיין 'מתנות הארץ' הי"ג אות ד), ואף ראוי שינהג כך. במסגרת זו עליו גם להקדים את מי שקשה לו יותר לבקש סיוע, ויש להעדיף אישה, "שבושתה מרובה", על פני גבר, ש"דרכו לחזר" (רמב"ם ו, יג; ח, טו).
שוויון מול אחווה
תפיסה מקובלת כיום במדיניות רווחה היא חתירה לשוויון. הלכות מעשר עני מלמדות אותנו על מגמה אחרת. הרמב"ם כותב בסדרה של הלכות (ו, יג-טז) שגם עני חייב לתת מעשר עני, ובשעת הצורך יכולים שני עניים לתת זה לזה את המעשר שגדל בשדותיהם (שם, יג-יד). אילו הייתה כאן מגמה של שוויון או צמצום פערים, לא היה בכך טעם. מהלכות אלו אנו למדים שהמטרה מונחת בעצם הנתינה לזולת ולא בקידום של שוויון כלכלי. הלכה זו אמורה גם בהלכות צדקה ש"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר" (רמב"ם ז, ה). יש לראות בהדרכה זו של התורה גם העצמה של העני, שלא ישקע בצרות האישיות שלו אלא יראה גם את מצוקתו של הזולת ויחווה את עצמו גם בצד של הנותן.
* * *
מצוות מעשר עני, עם כל פרטי ההלכה שמרכיבים אותה, יוצרת תודעה חברתית שמורכבת משני זוגות של מושגי יסוד. הזוג הראשון הוא האיזון בין חובה, שמתבטאת במעשר עני המתחלק בגורן, ובין נדיבות, שבאה לידי ביטוי במעשר המתחלק בגורן. זוג מושגים זה "רוכב" על גבי שני מושגים עיקריים: האחווה בין כל בני העם, שממנה נובעת הנדיבות, וההכרה בראוּיוּת של כל אדם לחיים טובים כחלופה לשיח הזכויות המקובל, שממנה נובעת המחויבות.
השילוב של שני מושגי יסוד אלה, האחווה והראויוּת, הוא זה שיוצר את האחריות של כל אדם לזולתו ושל החברה כולה כלפי כל אחד מחבריה.
הכותב הוא רב היישוב עטרת, ועומד בראש מחלקת 'אחווה' לחברה ומשפחה ב'מרכז תורה ומדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
הכנס הכ"ב למצוות התלויות בארץ חיוב נתינת מעשר עני מפירות וירקות בשוק
מתוך הכנס השנתי הכ"ב למצוות התלויות בארץ
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
