הרמב"ן הסביר, שמי שראה שנפל מחבירו מטבע, ונטלה כדי לגוזלה ולא להשיבה – לאחר היאוש הוא פטור ממצוות ההשבה. מדובר ב"תולדת גזל" - שדינה שונה ממי שעבר על הלאו של גזל.
קיימת מחלוקת האם החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה היא כפשוטה. רש"י הכריע שהיא כפשוטה. אולם הרמב"ם הכריע שהיא אינה כפשוטה; ולכן נוצר הבדל בין דיני השבת גנבה לבין דיני השבת גזלה.
רבא קיבל למסקנתו את היסוד ש"חלות שם" שנובעת מ"מצוה" – מסוגלת לחול למפרע. הרמב"ם דחה מהלכה סוגיות רבות שבהן רבא עדין לא קיבל את היסוד הזה; כגון קידושי קטנה, ושפחה חרופה, ומסירה לרשות הבעל.
הרמב"ם פסק, שמי שליקט פירות לעצמו משדה חבירו והפריש תרומה, ואח"כ בעל הבית הגיע והסכים למעשיו; תרומתו חלה. הפסיקה הזו היא נגד תחילת הסוגיה בב"מ דף כא; אך היא מתבססת על שיטת רבנו חננאל בהמשך הסוגיה.
בסוגיית "יאוש שלא מדעת" הובא לימוד של ר"ש בן יהוצדק, שאבידה ששטפה נהר מותרת בלא יאוש; אך הרמב"ם פסק לפי הסוגיות שבהמשך הפרק ולפי סוגית הירושלמי שההיתר הוא מטעם יאוש. הדבר מיישב את הסתירה שבפסקי הרמב"ם.
רבה סבור שסתם אדם מתייאש בקלות אם יש לו סימן העשוי להידרס; ואילו רבא חולק עליו. רש"י פסק כרבה מפני ששיטתו דומה לשיטת אביי שאדם מתייאש בקלות אם נודע לו שנפל ממנו מטבע. אך הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא.
מי שנכנס לדירה מושכרת שנעזבה ומצא מטבע, צריך להחזיר ל"אחרון". זה נגד החזקה שאדם ממשמש בכיסו וכבר התייאש. רש"י הסביר שמדובר בשני שוכרים ולכן אין יאוש. תוס' הסבירו שמדובר בבעל הבית. הרמב"ם סבור שהחזקה שאדם ממשמש בכיסו והתייאש - אינה כפשוטה.
סוגיית "יאוש שלא מדעת" הכריעה כאביי, אך הרי"ף והרמב"ם פסקו שלא כאביי. לשיטתם בסוגיית "הלוקח מן התגר" מוכח שלא כאביי. ומוכח שם שהלכה כשיטה חדשה של "חזקת יאוש" - שהיא שיטת רבא במקום אחר.