"תא שמע: מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, אמאי? הא לא ידע דנפל מיניה! - התם נמי, כדרבי יצחק, דאמר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, הכא נמי - אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה."

"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל , אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".

" מתני' . ... הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות - הרי אלו שלו. אם היו צרורין - נוטל ומכריז. גמרא . ... הלוקח פירות מחבירו וכו'. אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו אלא בלוקח מן התגר , אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר . וכן תני תנא קמיה דרב נחמן : לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר. אמר ליה רב נחמן: וכי בעל הבית בעצמו דשן? - אמר ליה: איסמיה? אמר ליה: לא תתרגם מתניתין כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים."

"וכשמשמש בעל-הבית בכיסו ולא מצא מעותיו והרגיש שנפלו לו בפירות, לא נתייאש מהם. דמימר אמר מידע ידיע לוקח דדידי נינהו, וכזיתים וחרובין שחזותן מוכיח עליהן דמי."

"דאמר ר' נחמן ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר, מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי, האי הוא דהוה בהדאי, נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתה. משלשה בני אדם אינו חייב, להחזיר, מאי טעמא דההוא דנפל מיניה איאושי מיאש, אמר למאן נקיטנא? לכל חד דנקיטנא ליה אמר לאו אנא שקלתה. ורבא פליג עליה ואמר אפילו שלשה חייב להכריז, ואפילו דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, מאי טעמא אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחליה למנתיה לגביהו דהנך. והלכתא כרבא דבתרא הוא."

" משנה . אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת - שיש בה סימנין ויש לה תובעין , אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז."

"השמלה בכלל כל אבידת אחיך היתה ... ולמה פרט השמלה ללמוד ממנה; מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין, וחזקתה - שיש לה תובעין, וחייב להחזיר; אף כל דבר שיש לו סימנים, הרי הוא בחזקת - שיש לו תובעין וחייב להחזיר. אבל דבר שאין לו תובעין אלא נתיאשו ממנו הבעלים הרי הוא של מוצאו אף על פי שיש בו סימנים."